דיותות רבות השתפכו על רעת המדינה והציונות כלפי העם הבא ציונה, כיום כבר אין זה סוד שהציבור בן עדות המזרח היה זה שנפגע ביותר מהתופעה הנקראת מדינה ציונית. לא רק מהבחינה הרוחנית שעליה אין חולק- גם מהבחינה הגשמית האכזרית לא פחות, אהה, סבא יוסף זצ"ל, כיצד ניתן לשכוח את התמיהה בעיניך כשהובאת מביתך המלא כל טוב ממרוקו, אל שממות שדרות. מי יוכל להחזיר לנו אותך אחר שברון ליבך בו לקית והלכת מעימנו לאנחות, צעיר וחייכני.
בזמנו, כשראית את חממות קיבוץ 'ניר עם' הפרוסות ומשתקפות מרחוק, התנחמת: "לפחות שמו אותנו קרוב לים, לא יהיה לחם, נאכל דגים" אמרת... לא האמנת שנטשו אותנו סתם ככה, אם היית רואה את ההפקרות הקסאמית של שנות האלפיים כלפי צאצאיך, בוודאי לא היית יורד מהמשאית ומתפתה להיות בשר תותחים של המדינה והציונות.
כיום במבט לאחור האמת משתקפת יותר מכל-את המדינה הקימה קבוצה אליטיסטים שהשתמשה ברעיונות כאלו ואחרים לצרכיה שלה והשתמשה באחיה בני ישראל כבחיילים בלוח שחמט לפי האגו המתחלף.
לא רבים מודעים לכך, אומנם, בימיה הראשונים של המדינה, עוד בטרם באו עולי המזרח, או אז היו גם פליטי השואה ונרדפי הנאצים דחויים בעיני מייבשי הביצות הגאים. הייתה כאן תזה מתנכרת בהחלט לאומללים הללו, לא די במה שהממשל כאן יכל לפעול להצלתם בגטאות והעדיף לדאוג לעצמו היה גם ניכור אידאליסטי מהם, וכן, גם מהחילוניים שבהם. לשם המחשה, מר אורי אבנרי מפעילי השמאל הבולטים בכל הזמנים, עיתונאי בכיר ופוליטיקאי שבע קרבות שהיה אז מלח הארץ המעורה היטב בהלך המחשבה התראיין לא מכבר לכתבה דוקומנטארית ושם סיפר את הווידוי המצמרר הבא שאילו היה נאמר קשה היה להולמו גם לבעל שינאה עצמית כמותו:
"במלחמת העולם אנחנו כולנו התעלמנו ממה שקורה ליהודים. היו שמועות, היו ידיעות, והייתה נטייה כללית פשוט להתעלם מזה, הייתה התעלמות. מאחרי ההתעלמות הזו, היה גם אזשהי... אני לא רוצה להגיד שמחה לאיד, אבל משהו קצת דומה לזה. שאלו שבאו לארץ טענו למה 'הם' לא באו, הם אשמים בעצמם, הם יכלו לבא מבעוד מועד , כמונו. היה ניכור מוחלט... תמיד גם נשאלה השאלה מה אתה עשית כדי להישאר בחיים...". המשפט האחרון מעיד על הגאווה הסרוחה שבה התברכו בני תורת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", תורה שבזה לכל פרזיט באשר הוא (מוכר, הא?) אומנם עם משפט אייכמן, עם חשיפת הסבל שעבר על יהודי אירופה מסכני אירופה השתלבו אט אט בחברה. אולם מאז ועד היום הניכור עבר למיעוטים הבאים הלאה, תימנים, מרוקאים, פרסים, אתיופים, מתנחלים, חרדים, וכן הלאה. לפליטי דארפור ולחתולי הרחוב נותרה בליבם פינה. סוג של השקטת מצפון צבועה וגרמנית טהורה.
כואב לשמוע אותם עד היום מתלוננים כלפי כל מי שמפריע להם לאכול את העוגה מכל צדדיה, אחרי כל זוועות מפא"י וכרמיה הם עוד יעיזו לעשות משפט שלמה מצמרר למי שמפריע להם בנוף.
הבה נדבר ברורות: מדינה עצמאית אינה אלא בחינת כלים ומסגרת. זוהי מסגרת שאפשר להכין בה הן את הטוב והן את הרע. המסגרת עצמה אינה סיבה לחגיגות. התוכן הוא הקובע, סוג השימוש הוא החגיגה האמיתית, ולנו אין מה לחגוג בחגיגתם כמובן. אחרי שהם ניצלו את כל המסגרת לצורכיהם האינטרסנטיים ועשו מאיתנו כלים וחיילים בלוח המשחק האישי שלהם, הם רוצים שנחייך בחגיגה רק כדי שלא נהרוס את ההצגה, כי לדידם היא חייבת להימשך. לפחות עד שיעזוב אחרון הוגי הציונות את 'בן-גוריון' ויכבה שם את האור.
לסיום סיפור קצר שבקשה בצידו, משהו אל הלב שלכם, בני מייבשי הביצות הנכבדים: ציפורה כרמלי ז"ל הלכה לעולמה לפני כשבוע כשהיא בת 81 ורק בקשה אחת השאירה אחריה: לתרום את גופה למדע עם פטירתה. אלא שלאחר מותה נתקלה בקשתה בקשיים לא צפויים כאשר בנה הודיע כי הוא מבקש לקבור אותה בחלקת קבר שנקנתה עבורה לפני למעלה מ-20 שנה. ככה דווח בעיתון 'מעריב' שגם תיאר את הרקע: כרמלי, שהתגוררה במכון הגריאטרי "מלבן" בנתניה, יצרה קשר לפני כשנה וחצי עם אוניברסיטת תל אביב וחתמה על טופס תרומת גופתה, בנוכחות עדים, שהיוותה את צוואתה החוקית.
א. ינאי, בתה של כרמלי שתמכה וטיפלה בה לאורך השנים, סיפרה כי אמה התנגדה בכל תוקף לקניית חלקת הקבר עבורה, ואפילו החזירה לילדיה את הכסף על הקנייה. "זאת הבקשה האחרונה שלה", הדגישה.
"עם השנים היא חלתה והזדקנה ואמרה לי: 'אם אני לא יכולה לתרום איברים, אני רוצה לתרום את הגוף כולו למדע'", המשיכה הבת. "זה היה לה מאוד חשוב. איך אפשר למנוע ממנה את מה שהיא רצתה? אם צריך נלך לבית המשפט.
גם עו"ד ס. ישעיהו, באת-כוחה של ינאי, חיזקה את דברי הבת. "הגברת כרמלי חתמה על כל הטפסים הנדרשים בדעה צלולה ומתוך בחירה אישית", טענה בתוקף. "הכול על-פי חוק".
עם זאת, למרות הטפסים החתומים, פנה הבן לארגון זק"א כדי לקבל סיוע במאבקו לקבור את אמו. מייסד זק"א, יהודה משי זהב, הסביר מדוע מסייע הארגון לבן. "אנחנו לא יודעים באיזה תנאים היא חתמה על ההסכמה", הסביר משי זהב. "תפקידנו הוא לשמור שכל יהודי יובא לקבר ישראל.
אז מי צודק, אולי הבת שכביכול מכבדת את סיכלותה של אימה, שמא האם, אולי עורכת הדין, ואולי זק"א או הבן- מה אתם אומרים? אתם בוודאי חושבים על עמדת ההלכה הצרופה שאינה מותירה פשרות בדברים אלו ולפיה יש לקבור את הגופה ללא פקפוק, צודקים, אבל תחשבו על עוד משהו: אחרי הויכוח האישי בין הבן לבת, מה אפשר לענות לבן שאחרי הכל מביע בעצם משאלה פשוטה וטהורה: הוא רוצה קבר של אמא לבכות עליו לעת מצוא, מציבה לעלות אליה עם הנכדים ולספר להם, הנה זו סבתא ממנה באתם, זו המורשת וזהו אילן היוחסין שלכם וכבודכם - האם המדע שמנצל את הגופה לזוועותיו יוכל להעניק זאת לנכדים עם השיפלות שהוא יפורר את הסבתא? האם נתחי הבשר שיחולקו לסטודנטים לתעלוליהם יספרו לנינים על כבוד המשפחה לדורותיה? איזה צדקן יוכל ליטול מהבן וצאצאיו לדורי דורות את אישיותם? הרי זהו החלק הפרטי שלהם במציבה, לא כן?
אתם שם שמבתרים את גופת המדינה ללא הרף, חותכים ומחלקים, נוהגים בה ברוחניותה ובנשמת אפה כאילו היא של סבתא שלכם, אנא תשאירו לנו לפחות מציבה, משהו יהודי, שנוכל להראות לנכדים מאיפה הם באו, שלא יחשבו שכולם כאן מדארפור, אנא.