זה לא חדש. משרד החוץ תמיד היה טוב בתירוצים. הוא תמיד ידע לספק הסברים לכשליו וחוסר תפקודו. תמיד במילים יפות, תמיד ברטוריקה לוליינית, תמיד בניסיון להתחמק ממתן תשובה ישירה וברורה. אלא שהפעם, חברים יקרים, הפעם זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב.
כבר חודשים ארוכים שאנו כותבים כאן, מעל במה זו, אודות חשיבות ההסברה הישראלית ככלי אסטרטגי חיוני למדיניות החוץ של ישראל. המאבק על דעת הקהל הבינלאומית, הפך למאבק הכרחי בשדה הקרב המודרני. לצד תותחי הרעם ומטוסי הקרב, נדרשת המדינה להחזיק סיירת תקשורת איכותית, יצירתית, דוברת שפות, ולהסביר את פעולות צה"ל בשטחים, כמו גם את החלטותיה של הממשלה.
בפועל, הביקורת הבינלאומית, החנק, ההחרמות, והבדידות היחסית בתחום יחסי החוץ וההסברה, גורמים לנו לנזקים אסטרטגיים כבדים, ממש כמו בשדה הקרב. לא אחת, זה מחליש אותנו גם צבאית וגם ביטחונית; ואולי חמור מכך, בעיני העולם, זה מחליש אותנו גם מוסרית.
התירוץ: "אין כסף"
בהרצאה שנשא מר רון פרושאור, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, אך לפני מספר חודשים, הסביר הלה את מצוקת ההסברה הישראלית - בתקציבה הנמוך. בדיון שנערך אודות אתגרי מדיניות החוץ של ישראל, בבמה לחשיבה אסטרטגית של מכון לנדר, אמר פרושאור, כי תקציב ההסברה השנתי של מדינת ישראל המיועד להפעלה ב-96 נציגויות ברחבי העולם, ואשר אמור להתמודד עם המכלול השלם של בעיות ומשימות, מסתכם בכ-10 מיליון דולר לשנה. "תקציב ההסברה של ישראל קטן יותר מתקציב הקמפיין של מילקי של שטראוס", אמר אז המנכ"ל לשעבר.
אכן, דבריו של פרושאור היו דברי ביקורת. הוא קבל נגד תקציבו הנמוך, וטען כי משרד החוץ אינו יכול "להמציא" משאבים מיותרים, שכן יפגע הדבר בהיערכות מקבילה אחרת. ופרושאור אינו לבד. בכירים במשרד החוץ טוענים מזה חודשים כי תקציבה הנמוך של ההסברה, פוגע באינטרסים חיוניים של מדינת ישראל. אלא שגם המבקרים, מלינים על כך ש"אין כסף". לדבריהם, "אין לנו מאיפה לתקצב. כדי להגדיל את תקציב ההסברה, יידרש משרד החוץ לקחת כסף ממשימות אחרות; וזה בלתי אפשרי".
"זה גובל באבסורד", הם מוסיפים. "כאשר כל תקציב ההסברה הישראלית, שלאחר תשלום משכורות עומד על פחות מ-20 מיליון שקלים, שווה לסכום העלות של טנק וחצי. אי-אפשר לנצח עם זה את המלחמה שאנו נמצאים בה, וכבר נוכחנו שהיא מוכרעת בעיקר בתקשורת". לטענתם, "לא נותר לנו תקציב לפרסומים, לשליחת דוברים ומרצים לפעולות הסברה, לקיים סמינרים או לערוך סקרי דעת קהל; והקונסולים שלנו מדווחים שאם לא יגיע כסף - הם מפסיקים את פעולות ההסברה".
צוחקים עלינו, בלי בושה
תירוצי התקציב אומנם עשויים להישמע כהגיוניים לאוזניים זרות, אך בשלב מסוים הם עשויים להפוך מאוסים. בשנים האחרונות משרד החוץ לא שינה את עוגת התקציב. בכירי המשרד לא חשבו לשנות את סדרי העדיפויות - ותקציב ההסברה נותר כשהיה. אלא שבזאת - אין די.
כמדי שנה, חושף דוח מבקר המדינה מציאות ממסדית בלתי נסבלת. כמדי שנה, זוכה גם משרד החוץ לתואר מפוקפק של כבוד, ומככב בין מובילי המחדלים. לרקע הטענות בגין חוסר תקציבים לצורכי ההסברה, זוכה הדבר לתמיהה כפולה.
עיתון ידיעות אחרונות דיווח (21.05.2008) כי ממצאי מבקר המדינה חשפו היערכות בלתי נאותה והתנהלות לקויה וממושכת של משרד החוץ בעניין תכנון בנייתם של שגרירויות ישראל. מהדוח עולה, כי במשך 6 שנים בזבז משרד החוץ יותר מ-2 מיליון דולר על תכנון לקוי של הקמת מתחם שאכלס את שגרירות ישראל בניגריה. לדברי מחברי הדוח, למרות הבזבוז הרב, בפועל, עד היום המתחם לא נבנה, והמדינה אף לא רכשה את המגרש שעליו אמורה הייתה להיבנות השגרירות.
כתב ידיעות אחרונות, איתמר אייכנר, ציין כי "זמן יקר בוזבז על התדיינויות, ומשאבים רבים הוצאו על תכנון המתחם, על תשלומים לבתי מלון, לדיור הזמני של השגרירות ושל השליחים". אבל אולי חמור מכך, דוח מבקר המדינה גילה, כי משרד החוץ מחזיק בחו"ל 11 מבנים ששימשו בעבר שגרירויות במדינות שהיחסים עמן נותקו, או שכיום אין בהן שגריר תושב. כך, חברים יקרים, מתבזבזים מיליוני דולרים בשנה על אחזקת מבנים נטושים.
משרד החוץ טוען בתגובה לממצאים הקשים, כי הוא "מתכוון ליישם את המלצות המבקר". בפועל, הוא מכיר במחדליו. ובמילים אחרות: סכום של כ-20 אחוזים מתקציב ההסברה, 2 מיליון דולר, הושקעו בפרויקט חסר בסיס; מיליונים אחרים הושקעו במבנים חסרי שימוש. אז ובכן, מה יאמרו על כך אנשי משרד החוץ בירושלים? שאין תקציב? שאין מאיפה לקחת? חברים יקרים, זה כבר נשמע מגוחך. הפעם - אולי יותר מתמיד.