לפעמים אפשר להתבונן על מצבנו מתוך הסתכלות על מאבקים ותהליכים בארצות רחוקות אשר אינם קשורים כלל אלינו. השלטון הבריטי בארץ ישראל ובהודו הגיעו לקצו כמעט באותו הזמן לפני כשישים שנה. לפני הכיבוש הבריטי שלטו מוסלמים בשתי הארצות במשך מאות שנים. לקראת סיום השלטון הבריטי פתחו המוסלמים בארץ ישראל ובהודו במעשי טבח ופרעות בשכניהם הלא מוסלמים.
מאז נוסדה ישראל נלחמו בה הערבים, ומאז קיבלו הודו ופקיסטן את עצמאותן פרצו ביניהן ארבע מלחמות ועדין הן מסוכסכות ביניהן על השליטה בחבל קשמיר. מייד לאחר הקמת הודו ופקיסטן על שטחי הודו שהיו בשליטת האימפריה הבריטית, החלו רדיפות הדדיות, שהביאו לתנועות בריחה המוניות משני צדי הגבול. לפי הערכות שונות נעו ארבעה עשר מיליון פליטים בין הודו לפקיסטן, בערך שבעה מיליון לכל צד, ובמעשי הביזה והטבח בבורחים אבדו בין חצי מיליון למיליון נפש.
גם לאחר תנועת הבריחה נותרו מוסלמים רבים בהודו והם חיים שם כאזרחים בעלי זכויות שוות. האוכלוסיה המוסלמית בהודו שווה בגודלה לאוכלוסיה של פקיסטן אך לעומת זאת לא נותרו כמעט בני הדת ההודית בפקיסטן. באופן דומה לא נותרו יהודים בשטחים שכבשו הערבים בארץ ישראל. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמה נגד המתיישבים היהודים בארץ ישראל, פנו הן לעבר אזרחיהן היהודים שלא היו מעורבים באותה מלחמה. רדיפת הקהילות היהודיות העתיקות בארצות ערב, הייתה מעשה מכוון של טיהור אתני, וכיום לא נותרו שם יהודים לאחר שחיו שם כאלפיים שנה ועוד מאות שנים מלפני בוא האיסלאם. הערבים שנשארו בישראל זכו לפריחה כלכלית תרבותית וחינוכית ולשירותי רווחה ובריאות שהם מקור קנאה לאזרחי המדינות הערביות.
הערבים אינם מסתמכים רק על כוחם במלחמתם בנו והם מבקשים את תמיכת העולם. לצורך התמיכה העולמית, וגם לשכנע את עצמם, מתאמצים הערבים להוכיח כי הצדק והמוסר לצדם. הם מתלוננים על עוולות ועל סבל ועל פליטים הנמקים במחנות ללא תקווה. אנו יודעים כי המדינות הערביות וצבאותיהן ניסו להשליך את היהודים בארץ ישראל לים, וכאשר נכשלו סרבו לישב בשטחיהן העצומים את אחיהם אשר יצאו בשמם למלחמה. למען מנהיגי המפלגות בכנסת ובממשלה המתפתים לקבל את טענות הערבים על עוול שנגרם להם ועל אי צדק שנגרם לפליטים ערבים, מאלף להשוות את התנהגות הערבים להתנהגות המוסלמים בפקיסטן ביחס לחלוקה וביחס לפליטים.
המוסלמים בפקיסטן אינם מעיזים לאיים על קיום המדינה ההודית העצומה בת האוכלוסיה של מאות מליונים והשטחים העצומים של תת יבשת. ולעומת זאת, מדמים הערבים את ישראל בת המליונים הספורים לקורי עכביש אשר שלשו מאות מליוני הערבים יוכלו לקורעם בקלות. לאחר כל מלחמה ותבוסה, הם מתפתים לנסות שוב בנצלם את החולשה המדינית והטפשות של ממשלותנו השונות ההופכות כל ניצחון צבאי לתבוסה מדינית.
דלהי, בירת מדינת הודו החדשה, הייתה במשך מאות שנים בירה של אימפריה מוסלמית. פקיסטן אינה תובעת את דלהי, אך הערבים תובעים את ירושלים בירת ישראל שלא הייתה מעולם בירה מוסלמית. הסוסלמים בהודו קיבלו את גבולות החלוקה שקבעו הבריטים, ובשטחים שהוקצו להם הקימו את המדינה המוסלמית פקיסטן.
לפקיסטן לא הייתה רציפות בשטח, כי הייתה מחולקת לחלק מזרחי וחלק מערבי. שני החלקים של פקיסטן השתרעו משני צדי הודו והפרידו ביניהם אלפי קילומטרים. הערבים לא הקימו מדינה 'פלשתינית' בשטחי ארץ ישראל שנפלו בידיהם ב-1948, לא ברצועה במערב שכבשו המצרים, ולא בחלקי יהודה ושומרון אשר כבשה הממלכה ההאשמית שהקימו הבריטים במזרח ארץ ישראל. למוסלמים בפקיסטן הייתה מסורת ארוכה של אימפריה, לערבים לא הייתה תודעה של עם פלשתיני אשר יקים מדינה בשטח שנפל בידיהם, וארץ ישראל לא הייתה מוכרת להם כיחידה נפרדת, אלא הייתה שטח שהחריבו, והייתה מחולקת בין אזורי כיבוש שונים.
הפליטים וצאצאיהם שהגיעו לפקיסטן משטחי הודו נקראים 'מוהג'רין (מהגרים בעברית). אך פקיסטן אינה תובעת זכות שיבה עבורם והם אזרחיה לכל דבר. לעומת זאת ערבי שלא עזב את ארץ ישראל, כמו תושב חיפה שנע כמה קילומטרים לג'נין, נמנה עם הפליטים של סוכנות האו"ם, ונחשב לזר בעיני תושבי ג'נין. וההסבר המובן מאליו הוא כי אין בקרב הערבים תודעה של זהות לאומית פלשתינית, אלא רק התייחסות לעיר או כפר מוצא ולשבטים.
תופעה זאת בולטת כיום בעירק, כאשר מתנהלת מלחמה בין כתות שונות הרוצחים את בני הכתות האחרות ואינן מזהות את עצמן כשיכות ללאום עירקי משותף. ההתייחסות של הערבים לעם פלשתיני היא רק לצורך המלחמה בישראל - להציג עם קטן וגזול מול העם הישראלי, במקום המקבץ של כל שלוש מאות מליוני הערבים אשר להם עשרים ושתים מדינות ויוכלו בנקל לישב בקרבם אחוז קטן מביניהם של אלה שנעקרו מבתיהם לאחר שכשלו בנסיונם להשליך את היהודים לים.
טענות מופרכות
הערבים מבקשים להציג את שאלת הפליטים הפלשתינים כמיוחדת במינה אשר מניעה את שלוש מאות מליוני הערבים ואת מיליארד המוסלמים בעולם להתנגד למערב. וכמובן מאליו הם מציגים את ישראל כמדינה שגזלה ארץ ערבית מבעליה החוקיים. להבין כמה מופרכות טענותיהם יש מן המועיל להזכיר כאן ברמז מעט פרטים על קורות המוסלמים בהדו וקורות הערבים בארץ ישראל להשוואה מועילה.
דלהי נכבשה בידי מוסלמים בשנת 1193 לספירת הנוצרים, ובשנת 1206 הכריז מפקד הצבא ממלוכי במקום על עצמו כסולטן דלהי. סולטנות דלהי התקיימה עד שנת 1526, ואז כבש אותה הכובש ושמו בבור שבא מכבול (כיום בירת אפגניסטן) וכך הפכה דלהי לבירה של אימפריה מוסלמית גדולה. השליטים היו ממוצא מעורב עורב מונגולי תרכי פרסי, והאמפריה נודעה בשם מוגול בפרסית (מונגולי בעברית, ובאנגלית נקראת מוגאל).
הקיסרות הותירה אחריה בניינים מרשימים שהמפורסם ביניהם שמו טאג' מהאל-והרבה מעשי אמנות ותכשיטי זהב ויהלומים מפוארים. שפת החצר של הקיסרות הייתה פרסית, והשליטים - הקיסר וחצרו ושריו ומפקדי הצבא - היו מוסלמים, אבל רוב בני העם היו בני הדת ההודית. חלק מן השליטים התייחסו בסובלנות לבני הדת ההודית, אחרים הכבידו את אוכפם עליהם, הרסו את מקדשיהם והרגו את כמריהם והטילו עליהם את הג'יזיה - קנס אשר מטילים המוסלמים על הלא מאמינים.
האמפריה המוגולית התקיימה כמה מאות שנים עד שנחלשה עקב מלחמות פנימיות ועקב סלידת האוכלוסיה מן הרדיפות של השליטים המוסלמים. חברת המסחר הבריטית של הודו המזרחית חדרה להודו לאחר שקיבלה זכויות מסחר מן הסולטנים. בהמשך התערבה החברה בסכסוכי ירושה בין השליטים והשפעתה הלכה וגברה. הסולטן המוגולי האחרון היה מוגבל לדלהי בלבד. הוא הודח והוגלה בשנת 1856, ואז החל השלטון הישיר של ממשלת בריטניה על הודו, שנמשך עד שנת 1947.
מדינת כל אזרחיה
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הייתה ממשלת העבודה בבריטניה מעוניינת לסיים את השליטה על הודו וקיבלה את הדרישה של המפלגות ההודיות לעצמאות. הכוונה הייתה להקים מדינה חילונית 'של כל אזרחיה' אך המוסלמים לא הסכימו להישאר כמיעוט בהודו העצמאית. הם ביקשו להקים מדינה חדשה 'פקיסטן' - השם הזה היה המצאה חדשה, פרושו מדינה טהורה, אך נוצר מראשי תבות של חבלי הודו אשר ביקשו המוסלמים לכלול בו.
הדרישה להקמת פקיסטן הייתה מופרכת מכמה סבות. פקיסטן נועדה לאחד במדינה אחת רק על-פי דתם משותפת בני קבוצות שונות בעלות שפות ותרבות שונות, ולהפרידם משכניהם בני דת אחרת השותפים לשפתם ולתרבותם. המדינה הזאת גם לא הייתה יכולה להיות רציפה בשטחה, ולבסוף אותה מדינה לא הייתה יכולה להכיל את כל המוסלמים בתוכה. כל חלוקה הייתה משאירה בשטח הודו מוסלמים במספר עולה על מספרם בפקיסטן. המדינה הזאת הוקמה בשנת 1947 אך באמצע שנות השבעים נפרדה במלחמה עקובה מדם לשני חלקים, בנגלדש במזרח ופקיסטן במערב.
קביעת גבול החלוקה הייתה קשה וסבוכה. היו חבלים בעלי רוב מכריע של מוסלמים ואלה יועדו לפקיסטן. אך המוסלמים דרשו את כל פנג'ב ואת כל בנגל אשר היה בהם מיעוט גדול לא מוסלמי. המוסלמים ביקשו להשפיע על קו החלוקה ובראשית 1946 פרצו מעשי טבח של מוסלמים באוכלוסיה ההודית באזורים מעורבים. בעיר החשובה להור היה יתרון מספרי של מוסלמים אך להודים היו שם בתי מסחר רבים וגם בתי חולים ומוסדות אחרים, והמוסלמים חשקו ברכושם. במרס 1947 נרצחו אלפי הודים והחלה בריחה של תושבי העיר ההודים מזרחה, לעבר השטח שהניחו כי יהיה במדינת הודו.
ועדות משותפות לקביעת הגבול ובהן חברים שופטים בני הדת ההודית ובני הדת המוסלמית לא הגיעו להסכם והממשלה הבריטית הזעיקה פרקליט ידוע מלונדון. הפרקליט סיריל רדקליף שלא ביקר קודם בהודו, קבע את קו הגבול בתוך חמישה שבועות ופרסם את החלטתו יום לאחר הכרזת העצמאות ב-14 בחודש מאי 1947 והפתיע רבים בשני הצדדים. לא הייתה אפשרית הינתקות קלה, למשל קו רכבת שנע בין שתי המדינות החדשות, ומוסך התיקונים היה במדינה אחת ורוב התחנות היו במדינה האחרת. לאחר הכרזת העצמאות הגיעו פליטים לאזור המזרחי וסיפרו על מעשי הרצח ואונס הנשים שעשו המוסלמים - בעיר אחת הטילו עצמן אלפי נשים לבאר להגן על כבודן- ואז החלו מעשי רצח בתושבים המוסלמים באזור של מדינת הודו.
מדינת טרור
הודו היא כיום דמוקרטיה משגשגת והופכת למעצמה כלכלית ונוטלת חלק פעיל במהפכת המידע האלקטרוני ושאר חידושי הטכנולוגיה. פקיסטן היא מדינה ענייה אשר המפלגות בה מייצגות שליטים פאודליים וחזקה בה התנועה האיסלאמית העוסקת בהפצת שנאה ומרירות נגד המערב, ויצאו ממנה טרוריסטים נגד ישראל ואמריקה ואפגניסטן. וכפועל יוצא נמקים רוב תושביה בעוני ובבערות, ונתונים רוב הזמן תחת דיקטטורה צבאית.
הבריטים לא כבשו את ארץ ישראל מידי הערבים אלא מידי הטורקים העותמנים, כידוע. במשך כאלף שנה לפני הכיבוש הבריטי לא היה שלטון ערבי בארץ ישראל ולא בשאר המזרח התיכון. הח'ליפה העבסי איבד את השלטון בשנת 945 כאשר נכנס לבגדד עם צבאו אחד הסולטנים מן השושלת של בני בויה אשר מקורם מאזור הים הכספי. מאז שלטו על הערבים שושלות שונות של שליטים ממרכז אסיה ומפרס, טורקים סלג'וקים, ממלוכים, מונגולים ובארבע מאות השנים האחרונות התרכים העתמנים. במלחמת העולם הראשונה נלחמו התרכים העת'מנים לצד גרמניה ונגד בריטניה. הערבים באזור גויסו לצבא המוסלמי וראו בקיסר העת'מני את שליטם העליון. הקצין הבריטי לורנס התקשר עם השריף חוסין במכה וביקש להעבירו לצד הבריטים. כך החיו הבריטים את המיתוס של הלאומיות הערבית נגד מוסד הח'ליפות המוסלמית. למרות שרק מעט מן הערבים נלחמו נגד הטורקים, גמלו להם הבריטים ביסוד הרבה יותר מן המדינה הערבית האחת שהבטיחו לשריף חוסין ולבנו פיצל.
המוסלמים לא הכירו בארץ ישראל כיחידה נפרדת. האמנה הפלשתינית של ארגון הטרור אש"ף מגדירה את ארץ ישראל על-פי מפת המנדט הבריטי. במאה התשע עשרה היו בארץ ישראל שלשה אזורים מחולקים בין הוילאיה (שטח בשלטון 'ואלי' מושל צבאי הכפוף ישירות לסולטן באסטנבול) של בירות, והוילאיה של א שאם (דמשק). האזור הרביעי בארץ היה של ירושלים והיה כפוף ישירות לאסטנבול.
ירושלים הייתה עיר מוזנחת בהשוואה לבירות ערביות כמו קהיר ודמשק, ולא הייתה מרכז דתי כמו מכה ומדינה ואף לא נג'ף וכרבלה. הזנחה זאת לא הייתה מקרית כי מסורת מוסלמית ביקשה להדגיש את מעמדה הנחות של ירושלים לעומת הערים מכה ומדינה. מסגד הסלע בירושלים נבנה על-ידי הח'ליפה עבד אל מאלכ מבית אומיה אשר ביקש להבליט את ירושלים כמרכז נפרד כי באותו זמן הייתה מכה נתונה בידי המורד, עבדאללה אבן זובאיר, אשר הכריז על עצמו כח'ליפה. לאחר דיכוי המרד ירדה חשיבות ירושלים בעיני הערבים. בזמן המנדט הבריטי שוב החלו הערבים להגדיל את חשיבות ירושלים עבורם בגלל ההתנגדות למפעל הציוני. והנה אך נכבשה העיר בידי הירדנים במלחמת הקוממיות, שוב לא יוחסה לה חשיבות מיוחדת ובירת הממלכה הייתה ברבת עמון.
העיון בקורות החלוקה בהודו, מראה כי אין המוסלמים מעוניינים ב'מדינת כל אזרחיה'. גם קיום הפליטים הערבים אינו שורש השנאה הערבית למערב ומקור אי היציבות במזרח התיכון, ולהפך, הסלחנות של המערב לתוקפנות הערבית נגד ישראל היא המעודדת חקיינות של תנועות טרור אסלמיות. הפתרון למצוקת הפליטים ולסבלותיהם אינו בהכרזה על מדינה במחנות הפליטים הצפופים, ולא החזרתם לישראל שניסו להחריבה בשישים שנות מלחמה. הפתרון הוא ישוב הפליטים בשטחים העצומים של סוריה ובירדן שהם שייכים אליהן מבחינה תרבותית, לשונית ודתית.