הרקע: לפני מלחמת ששת הימים, כאשר "השטחים" הסמוכים לירושלים היו כבושים בידי ירדן, היה לבירת ישראל מוצא אחד בלבד. הפתח למערב, אותו נתיב שדרכו באו השיירות לירושלים בעת המצור. במילים אחרות, ירושלים יכלה להתפשט רק כלפי מערב, אבל לכורח זה של המציאות נוסף גורם גחמני של ההוזים האורבאניים למיניהם, ושיטות, שהיו מעין המשך ל"חומה ומגדל". מי שלא יודע או לא זוכר, השיטה של קביעת יתד בתקופת המנדט בתחום ההתיישבות החקלאית הייתה הקמת מגדל מים ושלדי מבנים שכוסו בגג, והתקנת גדר. עובדות בשטח, נוסח השלטון העותומאני.
בירושלים, לדוגמה, המסורת הייתה לא לבנות בצורה רציפה. בתקופת היותי סטודנט, נשוי, בירושלים של סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, גרנו במה שקרוי היה "שכונת רסקו" שהשקיפה על מה שנקרא אז "מטעי האומה". השטח של הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית, כביש בזק והמרכז הרפואי "שערי צדק". כדי להגיע לשכונה נסענו באוטובוס ברחוב עזה וטיפסנו במדרגות עד שהגענו לרחוב שמעוני.
אז, כאמור, שיכון רסקו. מה שהיום התחלת רחוב טשרניחובסקי, פינת הרצוג, בקטע שבין עזה לבין מעלה רחוב שמעוני, היה שטח בור. הרי יכלו להקים את שכונת רסקו ממש בפינת רחוב עזה על-יד ה"פילבוקס", המפורסם. אבל השיטה הייתה לבנות רחוק ואחר-כך למלא את החלל, מעין "חריש סגור".
אלא שכלל ממוסמר זה נקבע לא רק למגורים, אלא גם לשירותים חיוניים ביותר כמו בית חולים. משום כך, בית חולים הדסה, כיום "מרכז רפואי הדסה", לא הוקם במרכז או בפאתי העיר ממש, אלא בריחוק של קילומטרים רבים ובנתיב גישה מסוכן ביותר שבין מושב אורה (ראו מפה) לבית החולים.
זאת הייתה המדיניות וככה כפו אותה על התושבים, בין אם זה היה לרוחם, לנוחיותם, או אפילו לחייהם, שכן זהו כביש עקלקל ומסוכן ומאוד, בעל שני נתיבים בלבד עד עצם היום הזה. הבעיה אינה המרחק. ממרכז העיר ועד לקריית הדסה המרחק הוא כ-15 ק"מ. אבל בקטע האחרון, אופי הנתיב הוא הבעייתי. אם מישהו ברכבו הפרטי מסיע אדם במהירות כדי לקבל עזרה רפואית דחופה, הוא עלול לסכן גם את חיי החולה וגם את חייו שלו. אבל מי חשב על זה במסגרת "כיבוש המערב". כיום כאשר מנהל מקרקעי ישראל מנסה לקדם תוכנית בנייה בעין כרם, תושבי הסיבה מגייסים תוך שעות עצומה שעליה חתומים אלפים נגד הבנייה באזור ייחודי זה. אבל זה היה אז.
וככה, הקמפוס של הדסה בעין כרם נפתח בשנת 1961, כאשר בראש העיר עמד שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי הציונות הדתית, עיתונאי וסופר, איש נעים סבר, שלא נמנה עם המצטיינים בניהול העיר. לכאורה ראש העיר יכול למנוע הקמת בית חולים, או למצער, לקבוע את מיקומו. אבל אם ממשלת ישראל סבורה שזה לטובת המדינה והבירה שבית החולים הגדול ביותר בארץ יוקם הרחק מן המרכז, לא איש כשרגאי, וספק רב אם מישהו אחר באותו עידן, יעמוד בדרך.
מה גם שזה היה בהשראתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מנהיג וחוזה גדול, וגחמן לא קטן. בכל מה שקשור לטובת הציבור מייחסים לו את האמירה "לא חשוב מה שהציבור רוצה, חשוב מה שטוב לעם". כנראה שהדסה בעין כרם הייתה "טובה לעם". עד אז, במשך 13 שנים סיפקה הדסה את שירותי הרפואה מאתרים שונים בירושלים משום שלא ניתן היה להפעיל את בית החולים בהר הצופים שהיה בשטח ירדן.
המרכז הרפואי נבנה על גבעה בסמוך לכפר עין כרם, במערב ירושלים. בבית החולים כיום 700 מיטות, 130 מחלקות ומרפאות. קמפוס המרכז הרפואי כולל 22 בניינים, והוא בגדילה מתמדת מיום הקמתו.
בקריית הדסה בעין כרם ממוקמים גם בתי הספר של הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה: בית הספר לרפואה, בית הספר לרפואת שיניים, בית הספר לרוקחות, בית הספר לסיעוד, ובית הספר לריפוי בעיסוק. כן יש בו מרפאות ומכונים. בית הכנסת של הקמפוס נודע בויטראז'ים של שבטי ישראל שנוצרו על-ידי מארק שאגאל. יש בו 850 רופאים, 1,940 אחיות, 1,020 אנשי הפרה-רפואה ועוד אנשי שירותים רבים. החלק הקטן של המרכז הוא בהר הצופים, היכן שהוא הוקם במקורו בתקופת המנדט הבריטי.
האתר הווירטואלי של המרכז נפתח בכותרת: בונים עולם טוב יותר בעזרת הרפואה. הנתונים דלהלן אמורים לגָבות סיסמה זאת. בשנת 2007 סיפקה הדסה שירותי בית חולים למיליון ומעלה של בני אדם. באותה שנה היו במרכז יותר מ-100,000 אשפוזים, קרוב ל-30,000 ניתוחים, יותר מ-10,000 לידות, קרוב ל-10,000 אשפוזי יום כירורגיים. היו בו יותר מ-30,000 טיפולי יום אונקולוגי-המטולוגי (סרטן), יותר מ-25,000 טיפולי יום אמבולטוריים, יותר מחצי מיליון ביקורים אמבולטוריים (זה כולל ביקורים אצל רופאים במכונים.צ.ג), קרוב ל-400,000 בדיקות רדיולוגיה ואולטרה-סאונד, ויותר מ-130,000 במיון.
המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה מתקדם עם המגמות הכלל-עולמיות של צמצום עלויות והקטנת הסיכון לזיהומים ועובר לטיפולי יום ולאשפוזי יום. (מתוך הנתונים של המרכז).
"בהדסה - נאמר באתר המרכז - המטופלים הם החשובים ביותר - לפני האשפוז במהלכו ואחריו. נוחיותם והטיפול בהם עומדים בראש דאגותינו. בני אדם מכל ארצות האזור פונים להדסה כדי למצוא תקווה ועזרה. הם מטופלים לצד מתרפאים מאגן הים התיכון, מאירופה, מדרום אמריקה ומארצות-הברית".
אם מדובר ברפואה, ברמה המחקרית וההישגית, אני מצטרף לסופרלטיבים אלה. אבל אם מדובר בנשוא הרפואה, החולה, הלקוח, הפציינט - הוא אובייקט רפואי, כסובייקט - הוא הולך לאיבוד.