כאשר אנחנו מתעקשים שלא למלא את תפקידנו כ'חלתו של עולם', אנחנו הופכים להיות 'מחלתו של העולם' וכך אכן הוא מתייחס אלינו בשנים האחרונות.
אם נשאל אנשים שמחוברים קצת לפרשת השבוע – לא זו של ראש הממשלה וחבר מרעיו, אלא זו שקוראים בבית הכנסת בשבת – מהו התוכן של פרשת שְׁלַח-לְךָ, סביר להניח שרובם ככולם ישיבו כי סיפור המרגלים הוא העניין המרכזי בפרשה. מן הסתם גם זוכרים שמדובר באירוע שהיו לו השלכות לאומיות קשות, של דחייה ניכרת במועד הכניסה לארץ, ונדודים שנמשכו ארבעים שנה במדבר. וכך מתואר אירוע זה בספר תהלים (ק"ו): [כד] "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה; לֹא-הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. [כה] וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם; לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'. [כו] וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם-- לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר. [כז] וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם; וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת." רבים גם משווים את יחסנו שלנו לארץ ישראל, לזה של המרגלים, והדבר מעיד על מידת ההפנמה שלנו את הסיפור הקשה המסופר בפרשת השבוע.
והשאלה היא, מה כל כך קשה בסיפור המרגלים, במה גדול חטאם עד כדי עונש כה חמור? כדי להשיב על כך – נתבונן בהמשך הפרשה, בהנחה שהכתוב שם מציע תיקון יסודי ופנימי לחטא המרגלים. מיד לאחר פרשת המעפילים (במדבר י"ד, מ' - מ"ה) אלה שניסו לעלות בכח מנפילתם בחטא המרגלים ונכשלו, אומר ה' למשה (ט"ו): [ב] "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. [ג] וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה', עֹלָה אוֹ-זֶבַח, לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם--לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן-הַבָּקָר אוֹ מִן-הַצֹּאן." על כך אומר רש"י כי רמוזה כאן בשורה טובה – שלמרות הכל יבואו אל הארץ. אלא שכדי למנוע נפילות דומות בעתיד – עליהם להתקרב אל ה' בהתנדבות, מעבר לקיום המצוות המוטלות עליהם כחובה.
מיד אחר כך (פסוקים י"ז – כ"א) באה מצוות חלה שהיא כבר לא בהתנדבות, אלא חובה: [כ]" רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם--חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. [כא] מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה', תְּרוּמָה--לְדֹרֹתֵיכֶם." מסתבר לומר שמצווה זו היא התיקון האמיתי והמחייב לחטא המרגלים, וצריכים לברר מה הקשר בין המאיסה בארץ חמדה לבין החלה שיש להפריש מן הבצק הנעשה מתבואת הארץ. חוץ מזה, מיד לאחר מצוות חלה – מתייחסת התורה למקרה בו הרבים או היחיד, נכשלו חלילה בעבודה זרה (פסוקים כ"ב --- ל"א) בשוגג או במזיד. על הקשר בין מצוות הפרשת חלה לבין זהירות מעבודה זרה – עמדו כבר חז"ל, ואנחנו ננסה לראות איך זה שייך לענייננו כיום.
התורה לא קבעה בפירוש מהו שיעור החלה שיש להפריש, אבל חכמים נתנו לכך שיעור. לפי מסורת חז"ל, היחס הכמותי בין הבצק לחלה נע בין 1:48 בבצק מסחרי לבין 1:24 בבצק משפחתי. רק לאחר שמפרישים את החלה מן הבצק או מן הלחם האפוי – הלחם הנותר מותר לנו באכילה. הרעיון הוא להחדיר בנו את המודעות שזמינות המזון שלנו אינה תלויה בשום גורם מלבד ה' יתברך – וזה בדיוק ההיפך מעבודה זרה, לכך נסמכה פרשת חלה לפרשת ע"ז. אבל מדוע נצטווינו על הפרשת חלה באותה פרשה בה מסופר על חטא המרגלים? מה הקשר בין חטאם לבין מצוות חלה?
ובכן כאמור, את החלה מפרישים מתבואת ארץ ישראל. במדבר לא היו חייבים בהפרשת חלה וגם בחוץ לארץ מפרישים רק כתזכורת, שלא נשכח את המצווה. החלה היא מיעוט כמעט מבוטל מן הבצק, אבל היא המכשירה אותו לאכילה. חכמינו הביאו כמה רעיונות בטעם מצווה זו, ומהם – זהו תיקון לחטא הקדמון שפגע באדם הראשון "שהיה חלתו של עולם". בימינו היינו אומרים 'שהיה בחיר הנבראים'. אולי זה אותו רעיון, אבל לא בכדי חז"ל בחרו בביטוי שבחרו; החלה הייתה חלק מן הבצק, ובהפרשתה - הרמנו אותה למדרגה רוחנית נעלית יותר וגם הכשרנו את הלחם באכילה. כך אדם הראשון; הוא אומנם נברא כמו כל הנבראים, אבל נעלה מהם באין ערוך, עד כדי יכולת לשלוט ולהנהיג את כולם.
החטא קילקל את זה ודרדר את מצבו של האדם לרמה שהוא עלול להיות נחות מכל הנבראים, ועליו להתאמץ קשות כדי לשמור על מעמד של נזר הבריאה. התירגול לכך הוא הפרשת חלה; רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. פעולה שנועדה למנוע אותנו מהיסחפות אחר נטיות הלב, שזו הדרך להדרדר לעבודה זרה חלילה, כנ"ל. ואת המצווה הזאת מתחילים לקיים דוקא בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. כי ארץ ישראל ביחס לעולם, היא מה שהחלה ביחס לבצק ומה שהאדם ביחס לנבראים. כעת אולי נבין את חומרת חטאם של המרגלים, ושלנו.
מרכז העולם
המשימה שיועדה לאדם הראשון, לשמש "חלתו של עולם" במובן של העלאה לקדושה של כל הבריאה – הועברה לאברהם אבינו, ואחריו ליצחק וליעקב. אנחנו, בני יעקב, ירשנו את התפקיד הזה מהם – ואת הכח למלא אותו קיבלנו, כל אחד ואחת מאתנו, במעמד הר סיני. שם הקב"ה בחר בנו להיות "חלתו של עולם" באמרו לנו "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים", והטיל עלינו את התפקיד לשמש מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. זה אומר שעלינו להיות מופת לכל העולם בהתנהגות מוסרית בהתאם להוראות ה' יתברך בתורה הקדושה. הרי זהו התנאי לכך שנהיה סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, והוא כתוב באותו פסוק (שמות י"ט) לפני זה: [ה] וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי רק בתנאי זה נוכל להיות סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים.
עד כאן ראינו שאנחנו, עם ישראל, נדרשים לתפקד כ'חלתו של עולם', ולא נראה שהמרגלים בפרשת השבוע שלנו התקוממו נגד תפקיד זה. הם רק התמרדו נגד הקישור בין התפקיד שלנו להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ לבין הדרישה למלא את המשימה הזאת דווקא בארץ הקודש. הם טענו שאפשר בהחלט להמשיך להוביל את העולם מבחינה רוחנית, ואפילו ביתר יעילות, כאשר נמצאים במדבר. אדרבה, טענו, המלחמות על שטחים ואחר כך מלחמת הקיום בארץ, רק יפריעו למילוי התפקיד. ובאמת, אולי הם צודקים? מדוע צריכים דווקא לכבוש את הארץ, כדי לעבוד את ה' ולהנהיג את העולם בדרך שהוא מתווה בתורה הקדושה?
ובכן, ארץ הקודש היא חלתו של העולם, היא המרכז הרוחני של כדור הארץ, ובכך היא מוכשרת לשמש כלי שתפקידו לאפשר לעם הקודש להנהיג את העולם בדרכו של הקודש העליון. את העובדה הזאת אנחנו למדים ממה שכתוב ביחס לארץ ישראל: "יב אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה." על כך שואלים חז"ל, רק בה עיני ה'? והרי כתוב (זכריה ד'): "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ", ולא רק בארץ ישראל. אז מה, יש פה סתירה? לא בדיוק; אלא כל מה שה' עושה בכל מקום בעולם, הוא תגובה למה שהוא רואה כאן אצלנו. או בלשון הירושלמי: מפני מה באין זועות לעולם? מפני שלא מפרישים תרומות ומעשרות (כולל חלה כמובן) כדין.
תרומות ומעשרות זה רק בארץ ישראל כאמור, ומה שאנחנו עושים או לא עושים – משפיע על כל העולם. כאשר אנחנו מפגינים את ביטחוננו בה' אחד ומפרישים תרומות ומעשרות, כל העולם חוגג. אבל אם נתפסים חלילה לתחושה שכחי ועוצם ידי עושה לי את החיל הזה, וחבל להפריש לזולת ממה שיש לי – גם העולם עלול להיפגע מכך ר"ל. כך זה היה עד היום וכך זה גם היום. ארץ ישראל היא מרכז העולם וממנה הוא מקבל את הטוב וגם את הפכו. המרגלים אולי לא ידעו על מרכזיותה של ארץ ישראל בחיי עם ישראל וגם לא שיערו מה מידת השפעתה על הנהגת העולם כולו. לכן, מבחינה זו, הטעות שלהם נסלחת בסופו של דבר והדור הבא זוכה להיכנס לארץ. מה שלא נסלח להם, זו עובדת המרידה בציווי ה', ועל כן הם עצמם מתים במדבר.
קצת לא נעים להגיע למסקנה הנובעת ממה שכתבנו עד כאן; כי כאשר אנחנו מתעקשים שלא למלא את תפקידנו כ'חלתו של עולם', אנחנו הופכים להיות 'מחלתו של העולם' וכך אכן הוא מתייחס אלינו בשנים האחרונות. שהרי במקביל לרפיון שאחז בנו בתחום הביטחוני, ובעיקר מאז הסכם אוסלו שזיכה את שושבינו בפרס נובל ואח"כ בנשיאות המדינה, האנטישמיות הולכת ומתגברת בעולם כולו, ואנחנו ממשיכים במאמצינו לחגוג את רפיוננו הביטחוני בהסכמים עם מרצחים חסרי עכבות. כמובן, הרפיון במישור הביטחוני הוא רק השתקפות כואבת של החידלון הרוחני והמוסרי. חידלון המתבטא בשמיטה למעשה של כל הדגלים אותם הניפו אלה שמכונים האבות המייסדים.
ברשותכם, כדי להבין את מה שעובר עלינו, ניעזר בכוזרי: אמר החבר: כי ישראל באמות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חלאים מכלם ורב בריאות מכלם: הכיצד? גם כבד חלאים מכלם וגם רב בריאות מכלם? ובכן הלב מושפע מכל מה שקורה סביבו וגם ממה שקורה לחלקים האחרים בגוף; בכך הוא כבד חלאים מכל האברים, אבל בשונה מאברים אחרים, הוא אינו יכול לשרוד בחולי זמן רב, כי ימות והגוף ימות עמו, ח"ו. כך זה בגוף הפרטי וכך זה בגוף הכללי – העולם, שעם ישראל הוא הלב שלו. כאשר הלב חולה – כל הגוף חולה. כאשר חלק אחר מן הגוף חולה – יש בכוחו של לב בריא לרפא אותו. בידינו הבחירה; הגיע הזמן שנפסיק להיות מחלתו של עולם, וזה יקרה מיד כשנשוב להיות חלתו של עולם.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים.