חיילת בריטית ראשונה נהרגה בשבוע שעבר באפגניסטן.
העיתונות הבריטית ציינה זאת, אך הציבור עבר לסדר-היום על העניין.
חיילות אמריקניות נהרגו, נפצעו וגם נפלו בשבי בעירק – כמעט ללא כל הד ציבורי.
חיילת ישראלית נהרגה כשהופל מסוקה במלחמת לבנון 2. גם מותה לא זעזע את אמות הספים.
בניגוד לצפוי – התרגל הציבור לכך שחיילות נהרגות במלחמה. לכאורה, זה סימן טוב. לכאורה הציבור מקבל את העובדה שחיילות משתלבות בכוחות הלוחמים, וכתוצאה מכך הן יכולות להיפגע ולהיהרג – כמו גברים, עמיתיהן לנשק. עקרונית, אין צבא שמתיר כניסת נשים לתפקידי לחימה – פרט לנשות צוות אוויר (וכזו הייתה
קרן טנדלר, המילואימניקית מרחובות שנהרגה בהפלת המסוק) – במערכיו. כל הצבאות מדברים על שילוב נשים בתפקידים תומכי-לחימה, אך המלחמה אינה מכירה מזמן בתיחום בין חזית לעורף, ומבלבלת את היוצרות.
נשים נמצאות במערכים צבאיים משחר ההיסטוריה – בעיקר כנשות לוחמים, כספקיות שירותים, או כקרבנות המלחמה. ברבע האחרון של המאה העשרים חל מהפך, ונשים כובשות לעצמן כל הזמן עמדות חדשות בתוך הממסד הצבאי, בממסד הביטחוני ובהיררכיה הצבאית – בין השאר כלוחמות. בעיקר גברה המגמה בצבאות שביטלו את גיוס החובה, ומתבססים על צבא מתנדבים מקצועני.
כמובן, לא אצלנו.
מאז החליט דוד בן-גוריון להרחיק את החיילות מזירות הלחימה (עם הקמת צה"ל), מוֹנעת "תקרת הזכוכית" התקדמות נשים בצבא. הן יכולות להיות פקידות, מזכירות, חובשות במרפאה ואפילו מדריכות אמצעי לחימה, ותו לאו. כן, גם אני שמעתי על בג"צ אליס מילר, וכולי חיל ורעדה לנוכח השינוי הכביר. רק הגידו לי, בבקשה, מה גודלו?
בעוד שרשימת הגנרליות בצבאות אחרים מתארכת, אצלנו בקושי היו שתי דוברות לצה"ל... נכון, הייתה משנה לראש 'המוסד' ובראש 'נתיב' עומדת כרגע אשה, אך בראש שירות המודיעין הבריטי MI-6 עמדו כבר שתי נשים, ל-NSA היו שתי משנות-למנהל, והרשימה ארוכה. כמעט כל שבוע מודיע הפנטגון שאושר עוד מינוי של קצינה לתפקיד גנרל או אדמירל – ורשימות מקצועותיהן ותפקידיהן מרשימות.
כך,
זכתה חובשת אמריקנית לפני זמן קצר בכוכב הכסף – אות ההצטיינות השלישי בחשיבותו בארצות-הברית – על תפקודה המעולה בשדה הקרב באפגניסטן; ושוטרת צבאית אמריקנית קיבלה לפני כשלוש שנים את כוכב הכסף על תפקודה בשדה הקרב בעירק. לפי השמועות, יש עוד כמה חיילות אמריקניות שתיקיהן נבדקים כעת, לאחר שהומלצו לעיטורים על מעשיהן בשדות הקרב. לשם השוואה – רק במלחמת העולם השנייה זכו חיילות אמריקניות בעיטור הזה, אך לא במלחמת קוריאה ולא במלחמת ויטנאם.
ואצלנו – מאמצע שנות התשעים עוטרו שתי חיילות, בגין טיפולן בחיילים שנפגעו בפיגועים שאליהן נקלעו; רופאה בגדוד טנקים קיבלה צל"ש אלוף על טיפולה בפצועים בקרב בינת ג'ביל במלחמת לבנון 2; וחובשת קרבית במג"ב עוטרה בעיטור המופת המשטרתי על שהפגינה בכמה אירועים דבקות במשימה, מקצועיות ואומץ לב.
שילוב נשים בתפקידי לחימה אינו מוּנע, כנראה, ממחסור במשאבי-אנוש, אלא מצורכי המערכות הצבאיות לייחצן את עצמן ולשדר מסר של פתיחות ושל חדשנות. מספרים שזו רוח של שוויון, ואיני משתכנע כל כך... בינתיים, שולבו אצלנו צוערות בקורסים לקצינים לא-קרביים ("בסיסי"), וכנראה רק במשמר הגבול משלבים לוחמות בתפקידים לחימה. כך, אפילו אם יש מפקדת פלוגת טירונים או מפקדת סוללה נ"מ – שילוב נשים בצבא עומד על רגל עקומה אחת בלבד. כלומר לא יהיו להן חיילות קרביות שיחקו אותן כמודל.
האם הניסוי נכשל?
קשה להגיד זאת, ותלוי מי נשאל/ת.
קצינות ותיקות במפקדת קצינת ח"ן ראשית (שבוטלה, לשמחתי), קובלות שאין מי שיפקח כעת על שירות החיילות. בעברית ברורה – הן טוענות שיש כעת יותר מרחב להטרדה מינית של חיילות. הורים ששולחים את בנותיהם לשרת בצבא, שהחליט לא לשלול את דרגותיו של עבריין מין מוסמך, צריכים לקבל את אזהרתן בכובד-ראש.
יכול להיות שצודקים מי שכותבים (והם אינם רק גברים מתוסכלים), שכניסת נשים לצבא מסמלת ירידה ממשית בערכו. חסידי גישה זו טוענים שנשים אינן מתאימות – מסיבות שונות – ללחימה, ויחידות מעורבות יעיקו על הפיקוד במקום לתרום לביטחון הלאומי.
יש הסבורים, כי הזיית השלום שפרצה לכאן באמצע שנות התשעים, הביאה לשבירת המסגרות הצבאיות, ולבנייתן כך שלא יתאימו ללחימה.
דווקא פמיניסטיות מובהקות מתנגדות לשילוב נשים בלחימה. כמה מהן סבורות כי לנשים יש יתרונות רבים במקצועות אחרים, ועליהן למצותם. הן רואות את הכניסה האלימה והקולנית של נשים למקצועות לחימה כפמיניזם ילדותי וכבזבוז משאבים בשדה לא-נחוץ. דווקא כיום זקוק הצבא למוח הנשי, שיפעל במפקדות ויסייע לפתור בעיות, ולא לעוד זוג רגליים שיעשו פזצט"א.
"שילוב נאות"
ועוד שאלה מטרידה – כמה עולה לשלב נשים ביחידות לוחמות?
באופן ברור, שילוב נשים בתפקידי לחימה נתקל בבעיה, כיוון שהצבא מעוניין בו-בזמן לגייס לשורותיו כמה שיותר בחורים – מישיבות ההסדר (בני"ש) וחרדיים. אפילו נוצרה מסגרת מיוחדת – הנח"ל החרדי – לשילובם בצבא. אחרי שיעברו הסערות, שמעורר במזיד אלעזר שטרן על-מנת לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הישראלית, ייאלץ הצבא להתמודד עם השריפות המיותרות שהבעיר שטרן, ועם שאריות הדם הרע מימי השתתפותו הנלהבת והנמרצת בפשע המלחמה של גירוש יהודים מגוש קטיף. הצבא יצטרך להתרגל לכך, ששיעור גדל של חיילים קרביים ושל מפקדים זוטרים חובשים כיפה, ולפיכך, עוד מעט – גם דרג הפיקוד הבינוני בשדה (מפקדי חטיבות) יתמלא בחובשי כיפות, ולא רק דרג הקצונה הזוטרה.
עקרונית, בני"ש הנם מאגר (בסלנג הצבאי הבלתי-נסבל – "מַעתד") עצום של בעלי מוטיבציה גבוהה במיוחד, סוסים אבירים, שכל מפקד יחידה היה רוצה ב"אורוותו". אלא שלגיוס בני"ש יש מחיר – בשפה המקובלת (תקינות פוליטית – פוליטיקלי קורקט PC):
שילוב נאות. משמעו, בפועל, הרחקת חיילות מיחידות שבני"ש משרתים בהן. במלים אחרות, בני"ש לא ישרתו ביחידות מעורבות.
לא מזמן נשלח חייל דתי לכלא, בגלל שסירב להשתתף בשיעור שהעבירה מדריכה. קראתי בעניין רב את התגובות לידיעה על מעשהו ועל משפטו. חומר-נפץ אמיתי ומסמך חשוב במיוחד, כיוון שחשף לעיני כל את השיקולים המריצים את הקהל שממנו הגיע הבחור.
בונה-אמון
בראש הרבנות הצבאית עומד כעת קצין מעניין, שהגיע לתפקיד אחר מסלול מרתק בצבא, והנו רב מזן אחר לגמרי. תא"ל אבי רונצקי מאיתמר היה מ"פ בסיירת "שקד" במלחמת יום הכיפורים, ואת קידומו עשה ביחידות השדה – במקביל לחזרתו בתשובה ולהסמכתו כרב. צבא הנה גרסת נעוריו של הרב רונצקי, המכיר את הצבא הלוחם כשם שהוא שולט בש"ס ובפוסקים.
בחירתו הייתה מהלך מעניין במיוחד על-רקע הגירוש. דווקא לאחר הגירוש, בחרו המגרשים ברב של יישוב בשומרון לרב הצבאי הראשי – אולי כצעד בונה-אמון ביניהם לבין הציבור הדתי, שהרי גם הם יודעים מה השיעור הכמותי של הכיפות הסרוגות בצבא.
מול העמדות של הרב רונצקי נמצאת פסיקת ה"סנהדרין", ששוללת מכל וכל גיוס נשים. ואי אפשר לומר, שלחברי בית-הדין של הסנהדרין אין מושג בענייני צבא. אדרבא, כמה מחבריו שירתו (בניגוד למוסכמה לגבי חרדים ודומיהם) ביחידות קרביות, וגישתם מקורה בהלכה – למרות שיש חולקים עליה. וכך קבע הסנהדרין –
"צה"ל זקוק לאחר הגירוש וכישלונותיו בשדה הקרב, ובעקבות האיומים הגוברים על קיומו של העם וצבאו, לתיקון מן היסוד.
"תקלה מהותית שחיבלה בייעוד הצבא היא הכניעה לדרישות פוליטיות-אידיאולוגיות, להעמיד צבא המבוסס על יחידות מעורבות ושוויוניות של גברים עם נשים. מימוש האידיאולוגיה הזו גרם לשיבוש תודעתי. יש לפי הנראה זיקה בין העדר אבחנה מגדרית להעדר אבחנה בין ידיד לאויב, שניהם מאפיינים את הצבא הפוסט-ציוני הרואה ב
אבחנה – גזענות.
"אִיומים הגוברים מיום ליום, מחייבים תיקון מיידי.
"אין מקום ליחידות מעורבות בצבא ישראל. אין מקום לגילוי גמישות ובהסכמה כלשהי לגיוס גברים ליחידות בהן משרתות נשים.
"לא ישלחו רבנים והורים את בניהם לצבא שמשרתות בו נשים ביחידות אורגניות מעורבות".