אין למו"מ עם הפלשתינים המתנהל כעת על "שלום" ולמהות הסכסוך הרבה מהמשותף. בצד הישראלי יושבים אנשים שמוכנים עקרונית, בשפע של הסתייגויות והתניות, להכיר במדינת לאום פלשתינית ממערב לירדן לצדה של מדינת ישראל. בצד הפלשתיני יושבים אנשים שעד כה לא הסכימו בשום צורה שהיא, לא ברמז, לא בדיבור ולא במעש, להכיר במדינת לאום יהודית ממערב לירדן. למרות זאת חוזרות רוחות ועידת דרבן מ-2001 לנשב וישראל היא המואשמת בהכשלת השלום מכל סיבה שלא תהיה.
בימי טרום אוסלו נתפס הסכסוך בצד הישראלי כפועל יוצא של השליטה המתמשכת על אוכלוסיה שלא רוצה בנו. הציבוריות הפלשתינית נתפסה ברובה ככזו שתסתפק במדינה עצמאית פלשתינית ושיש בין הפלשתינים כוחות חזקים מספיק לשאת את התהליך ולגבור על כל אופוזיציה פנימית. לכן תהליך השלום נתפס כמותנה בשאלה האם ישראל יכולה לחזור לגבולות 67 או כמה שקרוב להם ולמצוא הסדר מתאים.
בתבניות החשיבה של אוסלו לא ניתנה שום מחשבה לזהותה וזכות קיומה של ישראל או משום שהדבר נראה מובן מאליו ולא מצריך דיון או משום שזהותה של ישראל כמדינה יהודית נחשבה כלא רלוונטית לתהליך השלום. העובדה שהפלשתינים התחמקו בעקביות משימוש במושג "שתי מדינות לשתי עמים" ודבקו במושג "שתי מדינות החיות זו לצד זו" נחשבה לגחמה לשונית והדבקות של הפלשתינים בהחלטת עצרת האו"ם 194 מ-12/1948, החלטה הקוראת להשבת כל הפליטים וצאצאיהם לכפריהם, להשבת רכושם ולפיצוי על הנזק בנפש, ברכוש ובהכנסות האבודות, נחשבה כתרגיל טקטי לסחיטת ויתורים נוספים מישראל ולא כסוגיית הליבה של הסכסוך.
מאז תהליך אוסלו ב-1993 התפתחה תובנה נוספת שלמרות שהוויכוח על שטחים וסידורי ביטחון הוא חשוב, ליבת הסכסוך היא הזכות של היהודים למדינת לאום משלהם ולא הזכות של הפלשתינים למדינה. אין בעולם הבינ"ל מי שחולק על זכותם של הפלשתינים למדינה אבל, למרות עוצמתה וכוחה, יש רבים החולקים על זכות היהודים למדינה משלהם. אחמדינג'אד מאירן לא לבד, לימינו אוסאמה בין לאדן והג'יהאד העולמי ולשמאלו ההנהגה הפלשתינית מהחמאס עד אבו מאזן וחלקים מהשמאל האירופי.
דחייה גורפת
מבלי להשתמש במונח מדינה יהודית דמוקרטית דרש אהוד ברק מהפלשתינים בקמפ דיוויד, באוגוסט 2000, בתמורה להצעותיו המפליגות, להסכים ל"סוף הסכסוך". הסכמה שכזו הייתה מקבעת את זהותה של ישראל כמדינה יהודית גם בלי דיונים מלומדים. אבו מאזן היה הקיצוני בסביבתו של יאסר ערפאת שדחק לדחות מכל וכל את הצעות ישראל. מאז התחדדה ההבנה בציבור הישראלי שליבת הסכסוך היא הסרבנות הפלשתינית להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודית ולא הנכונות הישראלית להכיר במדינה פלשתינית.
בוועידת אנאפוליס ב 27.11.2007, שהתניעה את התהליך הנוכחי, הקדים ראש הממשלה להדגיש שהכרה בישראל כמדינת העם היהודי היא תנאי להמשכיותו והצלחתו של המו"מ המדיני ואמר את הדברים הבאים - "אני מאמין שנוכל להגיע להסכם שיגשים את חזון הנשיא בוש, שתי מדינות לשתי עמים. מדינה פלשתינית שוחרת שלום, בת קיימא, חזקה, דמוקרטית, נטולת טרור לבני העם הפלשתיני. מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית החיה בביטחון, פטורה מאיומי טרור, ביתו הלאומי של העם היהודי".
כבר אז רכש לעצמו ראש הממשלה שם של מי שלדבריו הנחרצים אין המשך רעיוני ומעשי. אכן כדי לא להכשיל את המו"מ מתחילתו הוחלט להשאיר את הסוגייה המהותית לסוף. כך גררו אותנו הפלשתינים לדיון, זהה במרכיביו לכל הדיונים הרבים מאז הצהרת בלפור ב-1917, על עוד גבעה, עוד מחסום ועוד בנייה, נושאים שהיו נפתרים מאליהם בהסדר הכולל, מבלי לגעת בכלל בסוגייה המכשילה האם לבסוף הם גם מוכנים להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.
אם לשפוט לפי התגובות לדרישתו של ראש הממשלה להכיר בישראל כמדינה יהודית בפתיחת המו"מ, מהדרישה הפלשתינית החוזרת לתת תוקף מחייב להחלטה 194, שם הקוד לחיסולה של ישראל, ומההתמקדות ברווחים שניתן להפיק מהתהליך במקום להאיץ את המו"מ אל סופו ניתן להסיק שאין להם שום כוונה שכזו.
סוגיית ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי נדחקה משולחן הדיונים ומהתודעה הישראלית והעולמית לטובת השאלה האם כבר עשינו מספיק לכינונה של מדינה פלשתינית. בראיון לעיתון הערבי היוצא בלונדון "אל-שרק אל אווסט" שהתפרסם ביום שישי 20.06, אמר ראש הממשלה בהתייחסו למו"מ עם הפלשתינים כי מדובר ב"הסכם שלום מפורט בכל מובן המילה". וכי יש לו תקווה אמיתית להגיע להסכם שלום זה עד לסוף השנה הנוכחית והוסיף "נושא ירושלים הושאר לשלב האחרון כי זהו נושא 'נפיץ'" - אף מילה על מדינה יהודית דמוקרטית או כיוצא בזה.
ביום שלישי (24.06) בדיון על החוק לפיזור הכנסת שלא עבר ,האשים אהוד אולמרט, בטענה ביילנית מובהקת, שהימין הפוליטי נגדו, כי הימין - בניגוד לאולמרט "לא אוהב שלום". כלומר אולמרט בשנותיו הרבות בליכוד התייחס לעצמו כשונא שלום להכעיס ולא כמי שאולי גם דאגה לביטחונה וזהותה של ישראל הטרידו את מחשבתו. הוויכוחים האלה על אוהבי שלום ושונאי שלום התאימו לתחילת שנות התשעים וימי אוסלו מאז היינו אמורים להתבגר קצת.
כרגע כל הנחות היסוד של המו"מ עם הפלשתינים קורסות מול המציאות. הפער בין ישראל לפלשתינים גדל, הפתח והחמאס חזרו לשלב ידיים, בעידוד המו"מ בין החמאס לישראל. הסיכוי לגרור את הפתח לפילוג לאומי עם החמאס, לשכנע את הפתח לשאת על גבו את האחריות לפיצול פלשתין לשני פלשתין ובמקביל להכיר בזכותם של היהודים למדינה במולדתם ההיסטורית - כפי שהם תופשים זאת, משול לאפס.
בקהילה הבינלאומית מחויבותו של הנשיא בוש, במכתב לאריק שרון, להכיר במציאות בשטח, קרי בגושי ההתנחלויות, נשחקה עד תום וקונדוליזה רייס עומדת בראש המגנים את ישראל על בנייה בהר חומה ומבוא ביתר כבנייה שמכשילה את השלום. האיחוד האירופי דחה לפני שבועיים את חיזוק הקשרים עם ישראל בגלל "התקדמות בלתי מספקת בתהליך השלום עם הפלשתינים" והפלשתינים, כולם מחבורתו הקרובה של יאסר ערפאת, מדלגים מוועידה לוועידה לקטוף את פירות הסרבנות הישראלית ואיש לא טורח להציק להם בשאלה הקטנונית האם בסוף הם גם מוכנים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה כאן בארץ ישראל. מילא העולם אבל מה עם אולמרט ומה עם ציפי לבני.
ישראל חייבת ומייד להחזיר את המו"מ עם הפלשתינים לנתיב שתחילתו בנאומו של אולמרט באנאפוליס ולהעלות אותו על פסים מהותיים שבה הזכות היהודית מוכרת כבר בתחילת המו"מ בדיוק כמו הזכות הפלשתינית. גם אם התהליך יקרוס מייד, למנגינת ליבה של קונדוליזה רייס, עדיף שהוא יקרוס על סירובם של הפלשתינים להכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם מאשר שהוא יקרוס כי לא עשינו די לחזק את אבו מאזן מול החמאס.