"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" זכריה ח, יט
סגפנות והתנזרות הן דרכים מקובלות לחיים רוחניים בדתות ותרבויות רבות בעולם אך לא בעיני רוב ההוגים היהודיים לדורותיהם. הללו ראו ב"אמירת מזמורים הרבה, וידויים ארוכים מאוד, צומות קשים וסיגופים - דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה" (רמח"ל בהקדמה למסילת ישרים). שורשיה של שלילת הסגפנות יונקים מכמה מעיינות בתורה ואחד הנובעים שבהם הם הפסוקים מפרשת נשא הדנים בנזיר: "וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:" [במדבר פרק ו, יא, יג-יד].
מה הם מניעיו של אדם המבקש להתנזר ממה שהתירה לו התורה? בוודאי נראית לו הנזירות והפרישות דרך לשיפור-עצמי, לעלייה רוחנית בחינת "קדש עצמך במותר לך" [יבמות כ, ע"א]. יהיו מניעיו זכים וטהורים ככל שיהיו – אין הם לרוחה של תורה. אך זו, במקום לשלול מעשיו באיסור ולאו מחייבת את נודר הנזירות חיוב שיש בו מן הסתירה: עקבית בעמדתה באשר לחשיבות שעל האדם לייחס לדיבור היוצא מפיו, חייב הנזיר להשלים את מה שקיבל על עצמו: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: [במדבר פרק ל, ג]. לאחר שקיים את הנזירות שקיבל על עצמו והפנים שאל לו לזלזל בדברי-עצמו עליו לכפר על חטאו – חטא הנזירות מן המותר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". מחד – מחייבת התורה את הנזיר לקיים את נדרו; מאידך – מחייבת אותו התורה לכפר על החטא שחטא בכך שפרש מן המותר לו כאשר עשה ככל שיצא מפיו ומילא את נדרו.
חז"ל ממשיכים ומפתחים את רעיון חטא הנזירות והפרישות מן המותר:
אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. [נדרים י, ע"א]
שלילת הסגפנות מהווה עמדה עקבית אצל חכמי ישראל מאז שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת-הגדולה לאורך כל דורות חכמי המשנה והמשך ברוב חכמי ימי-הביניים.
האם העובדה שחז"ל קבעו לפחות חמש (!) תעניות מצביעה על עמדה אחרת המשלימה עם הסגפנות? האם החוגים שהתנגדו לסגפנות לא קראו נכון את עמדת קובעי התעניות? או במלים אחרות: האם שתי סיעות שונות של חכמינו קבעו כאן שתי עמדות מנוגדות זו לזו? מסתבר שאותם חכמים קבעו את התעניות על אף התנגדותם לסגפנות ולא ראו בקביעה זו סתירה לעמדתם העקרונית נגד הסגפנות כדרך לעלייה רוחנית.
חז"ל לא קבעו צומות ותעניות לזכר אירועים היסטוריים, מחרידים ככל שיתוארו, אלא כלפי מציאות שלילית, אנומלית, ועל-תנאי קבעום: בחלוף השלילה, בחזור הנורמאליות יתבטלו הצומות.