ציפי לבני, 'האתרוג' החדש של מחנה השמאל, סכינאית, על-פי הגדרתו של ראש הממשלה היוצא, מאמינה בפתרון של 'שתי מדינות'. היא מטיפה השכם והערב בפני כל מי שמוכן להאזין לה, שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות למדינת ישראל; 'מדינה פלשתינית', נקייה מיהודים, כמובן, שתחיה בשלום לצדה. שרת החוץ הבלתי נלאית, המוכנה לבזבז עשרות אלפי שקלים מן הקופה הציבורית כדי להקדים את שובה ארצה בכמה שעות, אינה מספרת, שפתרון כזה יחייב, ללא ספק, את פינוים של מאות אלפי יהודים מבתיהם.
קשה לדעת מה היא באמת חושבת על פינוי אפשרי כזה, אם תוכניתה המדינית תהפוך יום אחד, חלילה, ל"מציאות כואבת", בלשונו של 'מחנה השלום'. אבל דבר אחד אפשר בכל זאת לומר עליה: היא איננה נקיית-כפיים; היא, אולי, לא קיבלה מעטפות מלאות בכסף, אבל כמי שביקשה לשמור על כיסאה ליד שולחן הממשלה בעת 'ההינתקות' מגוש קטיף, על כל המשמעויות הנוראות שזו גרמה אז, ומאז, היא בוודאי צריכה להיות חשודה כמי שטבלה בסחי ובזוהמה ושרץ בידה.
זאת ועוד: כבעלת ניסיון רע ומר מן העבר, עליה להיות ערה כעת למשמעויות האיומות שיהיו ל'תוכנית המדינית' שלה, מה שמחייב אותה לומר, מבלי להסתתר מאחורי קלישאות ריקות מתוכן, על מה היא מדברת. כלום הובא לידיעתה מה קרה לתושבי גוש קטיף? האמנם היא מציעה להרוס את בתיהן של עשרות אלפי משפחות ולהפכן למחוסרות-בית? האם היא מוכנה לכך, שאלפים יזקקו לטיפולים נפשיים בגלל היוותרותם ללא בית וללא פרנסה? האם ברור לה, שבני נוער רבים מקרב המגורשים יבקשו לא לשרת בצה"ל? האם היא ערה לכך, שערי החוף ייהפכו לבנות ערובה ליורים מקלקיליה ומשכם כהכנה לדרישה ממדינת ישראל לסגת גם מהשטחים שנכבשו ב-1948?
היא הייתה שם בשתי הפעמים
בד בבד, הייתי רוצה לשמוע מפיה של מי שרוצה להיות ראש הממשלה הבא של המדינה היהודית כיצד היא מבקשת להתמודד עם התחזית האפוקליפטית הריאלית הזאת, לפני שהיא מוכרת לנו את הפתרון המדיני ההזוי שאותו היא מטפטפת לעתים מזומנות במתק שפתיים ותוך גלגול עיניים לשמיים באוזני שועים ורוזנים מכל העולם.
ועוד לא אמרתי כלום על חלקה החשוב והחיוני של הטוענת לכתר בפיאסקו הנורא שהתרחש לפני שלוש שנים בגוש קטיף, שהפך מאז למדף לשיגור מאות טילים ופצמ"רים גם לעבר יישובים, כמו אשקלון או נתיבות, שאף פעם לא ידעו לפני כן אירועים מן הסוג הזה, או על השתתפותה בעיצוב הדרך שבה נסתיימה מלחמת לבנון השנייה מול אירגון טרור בן כמה מאות לוחמים. את ההחלטה על סיומה של המלחמה האומללה הזאת, שכללה הכנסת כוחות של האו"ם לדרום לבנון, יש לזקוף אך ורק לחובתה של ציפי לבני. ההחלטה היא כולה שלה - ולא שמעתי שמישהו אומר מילה טובה על ההחלטה הזאת.
מכל מקום, היא הייתה שם בשתי הפעמים. היא הצביעה בעד 'תוכנית ההינתקות', שם מכובס שהמציאו ב'פורום החווה' כדי לבלבל את המוני בית ישראל, והיא ישבה ליד אהוד אולמרט כשנפלה ההחלטה לצאת למלחמה ב-2006. מאות הנפגעים במלחמה הזאת בוודאי צריכים להעיק על מצפונה, אם זוכרים שההחלטה החפוזה לצאת לקרב נפלה על-רקע חטיפתם של שני חיילים שבימים אלה הוחזרו בארונות. אהוד אולמרט טוען היום שהיא שיקרה בפני ועדת וינוגרד. אולי כן - ואולי לא. אבל בזמן אמת איש לא שמע אותה מרימה קול בעד מה שהיא, כביכול, התנגדה לו או רצתה בו.
שחיתות אינה רק מעטפות
אז עליה בדיוק אני מדבר. על מי שעל שמה כבר רשומים שני כישלונות קולוסאליים,ש"מבטיחה" עתה לבנות לצידה של מדינת ישראל מדינת-טרור, בת ברית של האירנים, שתתבע, ללא ספק, תוך פרק זמן קצר ביותר, להעביר לצד המערבי של הגבול את מיליוני 'הפליטים' שיזרמו אליה, תוך שהיא דורשת מן היהודים לסגת ל'גבולות החלוקה' ולהתיר בהם לערבים, שברשותם תעודת זהות כחולה, אוטונומיה.
שחיתות של ראשי ממשלה, או של שרים בממשלה, היא בוודאי רעה חולה - וציפי לבני ללא ספק יכולה לספר לנו דבר או שניים בעניין זה. היא הרי ישבה לצדו של אריאל שרון מבלי לצייץ, בשעה שעדנה ארבל כבר הכינה טיוטא של כתב אישום נגדו. יש בוודאי כל מיני סוגים של שחיתות. יש כזו הכרוכה במתת אסור; אבל יש גרועה ממנה: זו, הכרוכה בהולכת שולל שעלולה להוביל לקטסטרופה.
ציפי לבני בוודאי לא רוצה שכל זה יקרה, אבל היא צריכה להיות מספיק ישרה כדי לומר ל-כ-ו-ל-נ-ו שכל זה יכול לקרות.