אין מחסור במים במדינת ישראל!

הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים יחסית, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס "המחסור במים". נחושת היא מתכת בסיסית והכרחית בכלכלה (חוטי חשמל, אלקטרוניקה ועוד). אין בישראל מרבצי נחושת כדאיים להפקה, אבל אף אחד אינו מדבר על "מחסור בנחושת". החקלאות הישראלית לא מגדלת מספיק חיטה אבל לא שמענו על "מחסור בחיטה". אם נאסור על יבוא נחושת ונתעקש לספק את צרכי הנחושת של ישראל מעפרות תמנע, לסבסד את מחירה ולחלק "מכסות הפקת נחושת" – ייווצר "מחסור בנחושת". אם ניישם את "מדיניות המים" של ממשלות ישראל על כמעט כל מוצר אחר ייווצר גם בו מחסור! ייתכן גם מחסור בחשמל... נתאר לעצמנו מה יקרה אם נחיל על משק החשמל את "חוקי המים" – מחיר החשמל יסובסד, ומחירו לחקלאים או לתעשיה יעמוד על רבע מחיר... הצריכה תוכפל וייווצר מחסור בחשמל. חברת החשמל תאלץ ליזום הפסקות זרם באזורים שונים. ביפו תהיה הפסקת חשמל בימי א',ג',ה' בין השעות 12:00 עד 15:00.לחילופין, יוקצו "מכסות חשמל" לגופים שונים לפי החלטת "מועצת החשמל". מחירי החשמל המצחיקים לחקלאות (רבע מחיר...) יעודדו חקלאים להקים על השטחים החקלאיים מפעלים בעלי צריכת חשמל גבוהה שייהנו מהחשמל הזול לחקלאים, כפי שהקימו "מפעל" לשטיפת כלים לאולמות שמחות במושב כפר אז"ר "החקלאי". המחסור בחשמל יגרור מסע הסברה בסיסמא: "חבל על כל טיפת חשמל". פוליטיקאים יטענו שהאשמה בצרכנים שאינם חוסכים בחשמל. היחס המיסטי למים בעולם המודרני, מים הם מוצר, כמעט כמו כל מוצר אחר – עלות יצורו והפקתו משתנה מאזור לאזור. ניתן לאגור מי גשמים בבורות מים בעלות אפסית, ניתן לשאוב מבארות, אפשר לקנות מי שתייה יקרים בסופרמרקט (אחוז ניכר באוכלוסיה שותה רק מים מינרליים), אפשר להתפילם, ניתן לייבא מטורקיה, למחזר מי ביוב ועוד שיטות. הכול שאלה של מחיר. היחס המיסטי למים נובע ממורשת העבר, מהתקופה בה העדר גשם באזור מסוים גרם לבצורת, לרעב, מלחמות ומוות. כיום, כאשר יש בצורת במדינה מערבית, בקושי נכתב על כך בעמודי החדשות. לכל היותר יעלה מחיר החיטה שתיובא ממקום אחר בעולם. אגדת "המחסור במים" ממשלת ישראל השתלטה על משק המים בסוף שנות החמישים, באמצעות חוק המים. חוק המים קובע שכל מקורות המים בישראל, כולל מי ביוב ומי מרזבים מהגגות, הם בבעלות המדינה. המדינה מקצה את המים וקובעת את מחירם. ממשלות ישראל שיבשו לחלוטין את שוק המים והפכו את המים, כמו תחומים אחרים של מעורבות ממשלתית, למוצר פוליטי ומאז נוצרה בישראל אגדת "המחסור במים". מבנה משק המים הנוכחי בישראל אכן יצר "מחסור במים". סיסמאות שטפו את מוחנו: החל מ"חבל על כל טיפה" וכלה בעצתו של רפול (רפאל איתן ז"ל), שר החקלאות לשעבר, להתקלח בזוגות. המטרה – לתעל את האשמה מהממסד הפוליטי אל ציבור האזרחים. גב' לוי מכפר סבא אשמה במחסור, כי היא לא חוסכת במים וגם מעיזה לשטוף את מכוניתה בצינור במקום בדלי וסמרטוט. וכמיטב המסורת הסטליניסטית מוסתים הילדים נגד הוריהם ובייחוד נגד אביהם שאינו סוגר את ברז המים בשעת הגילוח. שוב חוזר המוטיב המקובל בישראל – "כולנו אשמים" (למעט הפוליטיקאים...). הממסד הפוליטי, כדרכו בקודש, הקים בתוקף חוק המים מנגנון נרחב שעוסק ב"פיקוח על משק המים, הפקתם וחלוקתם" – כר רחב לאלפי משרות למקורבים, תקציבים ולשכות וכמובן נסיעות לחו"ל לקונגרס המים הבינלאומי. והכל, כרגיל, לטובת העם היושב בציון. הלאמת המים ונטרול כוחות השוק המים בישראל הם בבעלות הממשלה (המדינה, הציבור...). הממשלה מנהלת את משק המים באמצעות נציבות המים (כיום רשות המים), בראשה עומד מנכ"ל המים של המדינה – נציב המים. לצידו מתפקד גוף מייעץ שמורכב מעשרות דירקטורים – מועצת המים. הפקת המים והזרמתם בצנרת הארצית מבוצעת על-ידי חברת מקורות, מפיק מים ארצי מונופוליסטי – דרכה זורמים כ-2/3 ממי המדינה. יתרת המים מופקים על-ידי תאגידים אזוריים, עיריות, יישובים חקלאיים ומעט בארות פרטיות. מחיר המים נקבע על-ידי הממשלה וכמויות המים לחקלאות מוקצות באמצעות מכסות מים שהם הרשאה לצריכה של כמות מים מוגבלת. המים העירוניים נקנים על-ידי העיריה מחברת מקורות ונמכרים לצרכנים – יש האומרים – ברווח נאה. אילו המים היו חופשיים להיסחר קביעת מחיר ארצי אחיד למים והקצבת כמויות צריכה לצרכנים הגדולים, מנעו מהמים להתנהג כמוצר מסחרי שהמחיר והכמות הנמכרת נקבעים על-ידי ההיצע והביקוש למוצר. כאשר המחיר עולה – הכמות הנרכשת קטנה ולהיפך. אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, קרוב לוודאי שהמחיר הגבוה ביותר היה משולם על-ידי הצרכנים הביתיים, בעיקר בגלל הצריכה המשפחתית הנמוכה יחסית (כ-4 מטרים מעוקבים לתושב עירוני לחודש). לצרכן הביתי קשה לחסוך במים באופן משמעותי, הוא משתמש בהם לצרכים יום-יומיים עצמיים וקשיחים. המים לא משמשים אותו למסחר. גם כיום משלמים משקי הבית את המחיר הגבוה ביותר למים. במים שיוותרו לאחר השימוש הביתי יתחלקו החקלאות והתעשיה. כאשר כל חקלאי ותעשיין ישלמו את המחיר המרבי שכדאי להם לשלם עבור המים בהתאם למוצרים שהוא מייצר. ככל שהביקוש התעשייתי-חקלאי יגבר וככל שזמינותם תקטן עקב ריבוי האוכלוסיה, כן יתייקר מחירם. כל קפיצה במחיר המים, תגרום לחלק מהחקלאים והתעשיינים, לוותר על ייצור וגידול של מוצרים שמחיר המים הריאלי הופך את גידולם לבלתי כדאי. תיאורטית, מחיר המים בישראל יכול להתייקר עד לעלות של 55 סנט למטר מעוקב – מחיר המים בשער מתקן ההתפלה (2005), לפני עלות הזרמתם אל הצרכנים. במחיר זה ניתן להתפיל כמות בלתי מוגבלת של מים בהתאם לביקוש. ה"פוליטיקה" של המים ללובי החקלאי היה תמיד משקל אלקטוראלי רב במפלגות העבודה. אחוז החקלאים ו"עסקני החקלאות" במרכז מפלגת העבודה היה משך שנים רבות גבוה במידה ניכרת מחלקו באוכלוסיה. כוח פוליטי זה תורגם למערכת הטבות כלכליות, בין היתר, באמצעות מחיר המים. נציבות המים קבעה מחיר מים נמוך לחקלאות ומחיר גבוה ליתר התושבים. בתקופות מסוימות עמד הפער על-פי שמונה, ויותר! המים לחקלאות סובסדו בהיקפים אדירים – מאות מיליוני דולרים בשנה – הטבה שלא נכללה, כמובן, במסגרת תחשיב חובות הקיבוצים והמושבים, שהרי הקיבוצים שילמו עבור המים את המחיר שדרשו מהם. אנו משתמשים במושג "מחיר נמוך" ו"מחיר מופקע" מבלי לדעת את מחיר המים האמיתי בישראל. איש בישראל הממסדית אינו יודע מהו "מחיר המים הריאלי"! ובהחלט, מסובך מאד לחשב אותו בהיעדר מסחר חופשי במים. מחיר המים הנמוך גרם לצריכת יתר של מים וכמובן למחסור מלאכותי. כאשר קיים מחסור, דרכם של פוליטיקאים לחלק "מכסות". כך חולקו מכסות מים למגזר החקלאי. איך מחלקים מכסות? מי מקבל יותר ומי פחות? כאן כבר קובעת הפוליטיקה – בדרך כלל קיבוצים הועדפו בקבלת מכסות מים על פני סקטורים אחרים, אך גם בין הקיבוצים החלוקה לא הייתה אחידה - תלוי מי הכיר את מי ומי לחץ על מי. כך ניתן להבין את הויכוח המר הניטש במהלך הרכבת קואליציה לאיזה מגזר ישתייך שר החקלאות – האם יהיה חבר קיבוץ או מושב. הקרב אינו על כבוד אלא, בין היתר, על כסף נוזלי. ראוי לציין שבסקטור הנהנים נכלל לא רק הלובי החקלאי" אלא חלקים לא מעטים מהתעשיה כגון מפעלי האשפרה שעסקו בצביעת בדים וצרכו כמויות מים אדירות. שיבוש מנגנון השוק חוק טבע הוא שכאשר פוליטיקאים מפקחים על מחירים ומגבילים ייצור – משתבש מנגנון השוק, נוצר מחסור במוצר, בעקבותיו נכפה קיצוב באמצעות חלוקת מכסות ומתפתח שוק שחור בו נמכר המוצר במחיר "שוק". התסריט היה נכון בסמטאות מוסקבה הקומוניסטית, גם ברחבי ישראל בתקופת הצנע בשנות החמישים, וכמובן – במשק המים הישראלי בו נמכרות מכסות מים בלתי מנוצלות, מחקלאי לחקלאי, במחיר גבוה ממחיר העלות. העיוות הגדול הוליד (בשנת 2001) הצעה לממשלה של מספר כלכלנים לקנות חזרה מהחקלאים מכסות מים לא מנוצלות, במחיר גבוה, במקום להתפיל מים. ... ותוצאותיו כאמור, צוידו יקירי הממסד במכסות מים נדיבות שעודכנו בפעם האחרונה ב-1989. מידי מספר שנות בצורת "מקצצים" במכסות המים לחקלאות עד כדי 50 אחוזים, אולם בפועל מסתבר שהקיצוצים פיקטיביים ומסתכמים באחוזים נמוכים בהרבה. פרדסנים לשעבר השקו פרדסים במים במשך שנים רבות, ולא קטפו פירות מחוסר כדאיות – ההשקייה נועדה ליצור מראית עין של עיבוד פרדס כדי שמנהל מקרקעי ישראל לא יפקיע מהם את הקרקע שאינה מעובדת ושהאוצר לא יגבה מס רכוש. בסקטור החקלאי אין הפרדה בין שעוני מים לחקלאות ולצריכה ביתית או תעשייתית. באופן זה גם המפעל, חדר האוכל ובריכת שחייה הם צרכנים "חקלאיים". ביישובי וילות רבים כגון כפר שמריהו וסביון שילמו במשך עשרות שנים "תעריפים חקלאים" גם עבור מי ברכות שחייה שבחצר. מעריב פרסם את הידיעה שבאחד המושבים נתלתה מודעה המבקשת מחברי המושב שצרך באותה שנה כמות מים נמוכה מהמכסה השנתית שלו, למלא את הבריכות וכל מאגר אפשרי במים כדי שהמכסות לא יקוצצו בשנה הבאה. העדר מחיר-שוק למים וסבסודם המלאכותי מנע מיזמים פרטיים וחברות עסקיות להיכנס לתחום הפקת המים, למרות שמדינת ישראל עשירה במומחים בתחום המים בעלי הכרה בינלאומית. בהעדר "שוק" למים נותרו מיליארדי מ"ק של מים ללא שימוש וניצול במעמקי אדמות הנגב. ייתכן שתחת משטר של מסחר חופשי במים, מחיר גבוה למים בנגב היה מהווה תמריץ להפקת מי-מעמקים אלה. המטיילים בדרום משתאים נוכח שרידי הסכרים ובורות המים שבנו הנבטים הקדומים אך לא שואלים עצמם מדוע היהודים המודרניים לא מסוגלים לאגור בסכרים מי שטפונות שמסלולם בנגב ובערבה ידוע והגורמים להצפות חוזרות מידי שנה. מדוע להתאמץ אם אפשר לקבל מים כמעט חינם? שוב, אין לנו נתונים על מי השיטפונות אך ייתכן שבתנאי מסחר חופשי, כדאי היה ליזם מסוים לאגור אותם. ממסד פוליטי בכל מדינה ריכוזית מסווה את פעולותיו המיועדות להטיב עם מקורות הכוח הפוליטי שלו, בסיסמאות של "טובת העם". כך נקבע מחיר המים האחיד בישראל משיקולים "סוציאליסטים" (על "פיזור אוכלוסיה" כבר כתבנו...) מהצורך ב"הפרחת השממה", ומההכרח ב"חלוקה צודקת" של משאב יקר, וכמובן – "שמירה על איכות המים". הרס! המשטר הסוציאליסטי במזרח אירופה גרם להשחתת הסביבה, הרס היערות וזיהום הנהרות. המשטר הסוציאליסטי במדינת ישראל גרם לשאיבת יתר ממאגרי מי התהום, הביא להריסתם ולהמלחתם. משטר זה מרוקן את הכינרת ומייבש את ים המלח. זאת, כאשר כוונתם המוצהרת של הפוליטיקאים הייתה הפוכה – "ניהול נכון" של משק המים ו"שמירה על הסביבה". זו ההצדקה לכאורה להלאמת משק המים. עיוות מחירי המים גורם לבזבוזם, לא רק ע"י החקלאים שאינם אשמים בבזבוז, אלא גם על-ידי העיריות. המים נמכרים לעיריות ברבע ממחירם לצרכן העירוני. כך הפכו המים למקור ההכנסה חשוב לרשויות מקומיות. עלותם הנמוכה גרמה "לחוסר כדאיות" בהחלפת צנרת מים דולפת ועודדה גידול צמחי נוי בזבזנים במים (ייתכן, שמחיר מים ריאלי היה גורם לחלק מהעיריות לקשט צידי דרכים בקקטוסים במקום בדשא שמצריך השקיה קבועה – רק ייתכן). עיוות מחיר המים גרם גם לשוק שחור במים בו נמכרים המים על-ידי "המאושרים" שזכו להקצאת מכסות מים. המים נמכרים למי שמוכן לשלם מחיר גבוה יותר. אפילו מיוצאים לרשות הפלשתינית. פרנסה בטוחה.