מאז שהייתה בת שלוש ידענו שגם יום זה יגיע. בת 25, יפה, חכמה ורגישה (איך לא?), אחרי צבא, בוגרת הודו-תאילנד, ואו-טו-טו בעלת תואר ראשון, הודיעה לנו בשמחה: "אני מתחתנת".
אולם בכל זאת צריך זמן כדי להפנים. נותרו אך שלושה שבועות, ואנו עדיין לא מתרגשים. גן האירועים כבר שוריין, דמי קדימה כבר שולמו לקייטרינג לארבע מאות איש. הכול מתוכנן: מעצב, תאורה, ספר, מאפרת, צלם, רב, DJ, תוכנית, בר חו"ל אקטיבי משודרג, מסיבת רווקות, מסיבת רווקים, שבת חתן. גם ההזמנות כבר נשלחו: עדינות, בקווים נקיים, בצבע זהב עתיק ובאותיות חינה. כן, יש לה את זה.
נקנה לנו איזה בגד חדש לאירוע. אשתי לוקחת לה כמה ימי חופש, אולם חציו של הראשון עובר בטלפונים בענייני עבודה, וחציו השני בסידורים. רק בערב אנו נוסעים לסוף דיזינגוף לסיור היכרות. מי יודע? אולי יתמזל מזלנו עוד הערב. כבמטה קסם אנו חשים את האווירה החגיגית המשתלטת עלינו: כבר מריחים את ריח הנעליים החדשות, שומעים את רשרוש השיפון והסאטן. אני מתרגל בדמיוני את ה"תודה שבאתם". שתי נשיקות לנשים. או שלוש. גם חיבוק. לחיצת יד לגברים - כזאת שמשדרת עוצמה, אך גם חום וחברות. אולי תתווסף טפיחה על השכם.
הגענו. שורת חנויות של מעצבים ידועים ויקרים, ושל קצת פחות ידועים, שעדיין מעפילים בסולם המחירים. מתפתחת לה שם אחווה של קונים: אנשים שמעולם לא פגשנו מאחלים לנו "שיהיה במזל", ואנו לא נשארים חייבים וממליצים על ה"שמלה ההיא, שהולמת יותר". כשאנו נדרשים לכך, אנו משתדלים לעזור. כצוות, דעתנו נחשבת: גם מבט אסתטי וקפדני של אישה, וגם מבט של גבר, המתמקד בקו המותן, בצדודית הנשית, ובצל הגוף הנע בתוך הבגד.
ברוב החנויות יש כסא. רעיון מצוין.
אני מנצל את הזמן ומשתלט במהירות על הז'רגון: בדי סאטן ושיפון כבר הזכרתי, ויש גם ג'קארד, ג'רזי, קרפ ז'ורז'ט ותחרה. ישנם בדים חלקים, וישנם עם הדפסים, ישנם עם רקמות, וישנם משובצים. יש שמלות מחוך ויש שמלות קולר או עם כתפיות. עם שסעים, או באורך לא אחיד. יש גם חצאיות מסוגים שונים, ומהן דווקא חצאית A מוצאת חן בעיני.
אמנם לטעמי אין הבדל בין מכנסי-חצאית לבין חצאית-מכנסיים, אולם אני כבר יודע כי לתפור מחוך ויקטוריאני זה עניין לא פשוט, כי יש בו ארבע שכבות, ועד עשרה פלחים בכל שכבה, וכי גזירה טובה מהווה חמישים אחוז מההצלחה. ישנן גם חגורות וגם חזיות אין ספור: סטרפלס, סיליקון, ספורט, פוש-אפ, תחרה, סגירה מותנית, מרופדות, ואפילו 'ללא', רחמנא ליצלן.
רואים על הנשים, שהן ממש נהנות, והגברים המעטים שהעזו ללוותן אל גוב האריות הזה מנסים שלא לקלקל את האווירה. והאווירה משכרת. כמו בבתי קזינו, כאילו מישהו דואג שיהיה כאן עודף חמצן באוויר, המחזיק את כולם ערים ומאושרים. כבר מזמן עברתי את שלב השאלה הרטורית, של "מה רע בחתונה קטנה בחיק המשפחה?" והפנמתי כי המלכה-האם צריכה להיות במיטבה. אז 2000-5000 שקל לשמלה שאשתי תלבש פעם אחת, זה נשמע אפילו סביר: רק שתשב יפה על הגוף, תדגיש את המותן, תצניע את הטוסיק ושלא תדכא את החזה, שאני עדיין אוהב.
כבר כמעט שבע. מאוחר למדי, אולם החום נשבר ונחמד בחוץ. גם הרחוב רגוע. מצב הרוח משתפר, והעיקר: יש מרץ, נכונות והאצבעות מגרדות.
אנו מתקרבים לעוד חנות, מעצב בעל שם ידוע. עיצוב יפה של חלון הראווה. מספר שניות מולו... יש פוטנציאל. עמדנו להיכנס, אולם המוכרת זריזה מאיתנו: זינקה והספיקה לנעול את דלת הכניסה מבפנים, ממש כשניסינו לפתחה. מבעד לזגוגית אני קוראים בתימהון את שפתיה: "סגור, תבואו מחר". בחנות אחרת, מפורסמת לא פחות, יש עדיין קונים. אנו ממהרים להיכנס, בדיוק כשהם עוזבים. המוכרת עטה עלינו, ואנו מחכים לפינוק של לקוחות חשובים. בכל זאת, לא בכל יום הגדולה מתחתנת. אנו בהחלט במצב רוח מתאים למחמאות ולהמחאות. במקום זאת אנו מקבלים "אני משבע בבוקר על הרגליים, והחנות כבר סגורה", ומראים לנו באדיבות את הדלת. נכון שלא צריך להיהרג על מזבחה של מכירה, אולם אנו כבר בתוך החנות! בארץ המובטחת! ומה עם "אמנם אנו עומדים לסגור, אולם אנא הסתכלו, אולי תמצאו משהו מתאים"? כנראה שהלקוח אינו תמיד צודק. אנו מתבוננים האחד בשנייה: לבושנו סביר, ללא כתמים או קרעים. הנעליים - לא כפכפים - מצוחצחות. אני מגולח למשעי, וגם התקלחתי לפני שיצאנו. אני מצמיד את כף ידי אל פי ואפי, נושף קלות ומרחרח: אין גם ריח רע מהפה - בהחלט לקוחות לגיטימיים! נראה, שאין באחוות הקונים כדי לשבור את שליטת המוכרים ב-Feeding Frenzy הזה, או כדי להקל את לחץ הזמנים של הקיץ. אולי לכן אינם רעבים לכספנו. ואם כך היא, אז אנו איננו צמאים למרכולתם. אליהם לא נחזור.
אולם יש גם אחרים. ואנו נכנסים אליהם בחדווה. המעצבת בחנות הבאה מקבלת את פנינו בברכה, ועוזרת לנו לשקם את ביטחוננו העצמי ואת הדבקות במטרה.
אנחנו כמובן "מחפשים שמלת ערב", שהיא כידוע עולה פחות משמלה לחתונה, אולם המוכרות המנוסות קולטות אותנו מיד, ושואלות: "מתי האירוע?"
אני מתיישב בהכנעה, וקם מדי פעם כדי להביע את דעתי.
את האופציות המעניינות, שאולי עלו לשלב הגמר, אני רושם בפנקס קטן.
ועוד שמלה. ועוד אחת. ועוד חנות. ועוד אחת.
מחר מחכה לנו סיבוב נוסף: נתחיל בכיכר המדינה, ואחר-כך נבדוק גם כמה טיפים שקיבלנו מחברים. כשנסיים, ממתין לנו טורניר דומה עם הבת הקטנה.
אני? כבר אמצא משהו לעצמי...