אני מביאה כאן את מכתבו של גיא חבר, חייל שנחטף בעת שירותו הצבאי בשירות סדיר ב-17.8.1997 ומוחזק בארגון טרור סורי התומך באסד.
במיוחד עכשיו, כשיש רעידת אדמה שלטונית אצלנו וכל אחד דואג לכסאו בכנסת ולא למחשבותיה של משפחה שלא ישנה בלילות כבר אחת עשרה שנה; במיוחד עכשיו, אני מבקשת לא לשכוח את גיא חבר.
ידוע לנו על חיילים שנחטפו על-ידי ארגוני טירור בארץ ונרצחו, כמו אילן סעדון וסספורטאס ז"ל. החטיפה של גיא חבר נעשתה בארץ בסמוך לבסיסו ברמת הגולן ומשם, באין רואה, הועבר לסוריה.
אנא מכם, בואו נעורר את האדישות הפוצעת של החברה הישראלית שלנו, שעושה הכל למען גלעד שליט וצריכה לעשות הכל גם למען גיא חבר.
"אחת עשרה שנים אני בשבי. בבידוד. ואני שואל איפה אתם.
איך את ואבא לא השכלתם להבין את כללי המשחק. וגם אם אתם קצת ביישנים, הרי היו לכם מספיק שנים ללמוד לרקוד, לעורר מהומות, להיות נחמדים לעתונאים, לאמץ יחצנים.
אמא, איך איפשרת להם לשטות בכם ככה ולספר לאומה שאני סתם איזה ביטניק מסתובב ששם קץ לחייו. את בדרך כלל מצליחה לשכנע. אז איך לא הצלחת להסביר להם שהייתי עם מדים ורובה, שהרי נשק לא מפקירים, וזו הוכחה ניצחת שהתכוונתי לחזור ליחידה שלי. ולמה כל כך היה לך קשה להסביר להם שאני תאב חיים, אוהב אתכם, את אור ושיר וסבתא, את הספרים שחיפשתי בשווקים, את המוזיקה, החברים הסרטים. את, שהקראת לי את משלי קרילוב ועל פיהם איירתי וציירתי קרקטורות. למה לא הראית להם למשל את הציור שלי על הנשר היהיר שבז לחפרפרת החכמה והמנוסה והמיט כך אסון על כולם? בטוח שהיית מוצאת מישהו מביניהם חכם שיקשיב ויעצור את מסע הגיהנום ההזוי הזה.
אמא, למה נתת להם להוריד את תמונתי בכל עצרת והפגנה? נכון שאני לא ממש פופולרי, בזכותם, אבל התמונה שלי דוקא יפה. כך אומרים פה. העיניים, את יודעת, כבר כבויות אבל את מכירה את הניצוץ של הנשמה שלי שקיים גם קיים. ואת כזאת איטית אמא. יושבת במטבח וקובעת פגישות עם מתווכים גרמניים, הצלב האדום, שגרירים, מזרחנים פלשתינים דרוזים. כולם שם נרתמים להוציא אותי מהשבי הסורי. ורק במדינת ישראל את נכשלת שוב ושוב. כנראה שלא התאמצת מספיק. אז מה אם גבה לבם, נאטמה נשמתם ונסתתרה בינתם. ומה פתאום את נעלבת מהבוז, היוהרה, ההתעלמות. למה אינך מקשיבה לאדם ברוך ז"ל שדיבר על ליבך אין ספור פעמים ואמר לך שתמשיכי להלך זקופה בדרכך כי זו הדרך האמיתית והיחידה.
אפילו לרמטכ"ל לא הצלחת להסביר שיפסיק לכנות אותי שאר. אני לא שארית, אני לא שיירים. אני גיא. יש לי שם. כמו בשיר של זלדה לכל איש יש שם.
אמא ואבא, הנשיא הסורי מחייך לכל השליחים הפרטיים ששלחתם ומבטיח שממשלתו תחפש. כדרכם של הסורים - לא מאשרים ולא מכחישים.
אז אנא, תשתנו ומהר כי הזמן אוזל. תנהגו כמו האחרים שאם לא כן, אין לי סיכוי לצאת לאור.
אבא אתה זוכר ששרת לי את השיר 'האיש שבקיר' וציירתי לכם את האיש הזקן שנשאר בקיר וזוכר את נעוריו? אל תיתן להם להשאיר אותי בתוך הקיר.
מתגעגע בטירוף לאחותי שיר ולאחי אור שהשארתי אותם קטנים וגם אני כבר לא ממש קטן.
באהבה,
גיא"
בבקשה - אל תשכחו אותו.