חברתי היא הראשונה שהפנתה את תשומת לבי לספר "משאלה אחת ימינה", היא מצאה בו (או שלפחות חיפשה) אותי ואת חבריי. סבתי היא שקנתה לי את הספר. היא אמרה לי שכשהיא קראה אותו היא חשבה עלי ועל סיפורי החבורה שלי. אך הספר נח לו (עדיין בעטיפת המתנה) עד אשר סבי (הפרופ' שביד) קרא את הספר והודיע, להפתעתי, שלדעתו מדובר בספר מעניין ושהוא למד ממנו רבות על בני דורי. אחרי הביקורת האוהדת של סבי כבר הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייב לקרוא אותו.
אז קודם כל, אני סטודנט לפילוסופיה. ואני שותף לחבורה המונה ארבעה חברים. ולעתים אני חוטא בכתיבת שירים וסיפורים קצרים. והמשאלה שלי (שאני מתכוון לממש) - היא לכתוב רומן. ומן האמור לעיל אפשר להבין שלא התייחסתי אל הספר כאל "עוד סתם ספר". תוך כדי הקריאה חיפשתי את עצמי בספר. חיפשתי את חבריי. לעתים קצת קינאתי במחבר הספר אשכול נבו. אפילו חשבתי לעצמי - אני הייתי צריך לכתוב את הספר הזה. שאלתי את עצמי האם תיאורי האינטראקציות בתוך החבורה הם אמינים ביחס למה שאני מכיר מהחבורה שלי. ורק לאחר כל אלה גם בחנתי את האיכויות הספרותיות שבו.
את עצמי מצאתי בספר, יותר מפעם אחת. את חבריי לא ממש, אולי בקווים ממש כלליים. לדעתי, יש בספר שתי דמויות תלת ימדיות ושפע של ניצבים שהופכים לתלת ממדיים רק כאשר הקול של שתי הדמויות התלת ממדיות מושתל בהם. הקול הראשון הוא כנראה הקול של נבו עצמו ובו מצאתי את עצמי. הדובר הראשי של הקול הזה הוא פריד. אך דמותו של פריד עצמה לא מתיישבת עם הקול שלה, פריד אמור להיות שתקן וקצת נכה רגשית ואי אפשר לומר שהוא שותק ויש לו תובנות שלא יביישו פסיכולוג. קולו של נבו הוא שמפיח חיים גם בשאר הדמויות. הקול השני הוא קולה של אילנה הבוכייה, כנראה בת דמותה של דמות אמיתית שנבו מכיר טוב מאוד. הקול הזה הוא שמפיח חיים לפרקים גם בדמותה הקרטונית של מריה.
לחבורה עצמה (ללא הקול של פריד/נבו) יש אתהמרכיבים והדינמיקה של חבורה טיפוסית לפי הטקסטבוק הפסיכולוגי: מנהיג ונגררים (חנון, מרחף וזה שבתחתית הסולם של החבורה). וכאן יכולתי למצוא בקווים מאוד מאוד כללים את גם את החבר'ה שלי, אבל כאן מסתיים הדמיון.
במרכז הספר עומדת שאלה - האם בני אדם יכולים להשתנות? והתשובה הרשמית של הספר היא: כן. כך עולה מסופו. אבל האמת אם קוראים טוב את הספר יוצא שהתשובה לשאלה זו היא בעצם: לא. לא - בגלל שכל הדמויות כשהם משתנות הם הופכות לנבו. בהתחלה הן חלולות ולבסוף הן מקבלות את הרגישות והעומק של פריד/נבו. ופריד - הוא פשוט לא משתנה. היחידה שבאמת משתנה באופן אמין היא שוב אילנה הבוכייה. אלא שדווקא אותה נבו ממית (באופן קצת תמוה) בניתוח פלסטי - מה זה אמור להביע? שאי אפשר להשתנות? הרי הקו הרשמי של הספר הוא שאפשר להשתנות, כאמור.
ובכן יש פה כישרון כתיבה ללא כל ספק. אבל אוסף הדיאלוגים והמונולוגים הזה שחלקם מצוינים וחלקם פחות, איננו מתגבש לכדי יצירה בעלת מסר ברור ומגובש. הספר איננו נותן תשובה מעניינת לשאלה שהציג. ובשלבים מסוימים הוא קצת הולך לאיבוד.
דמויותיהם של שחר כהן וירום מנדלסון, סיפור החטיפה שבסוף הספר וכל האפיזודה הזאת שקורת בשכם במהלך המונדיאל נראות תלושות. ואם יורשה לי (הכותב עצמו מכניס לתוך הסיפור התייחסות לסדנת כתיבה) נראות קצת כמו תרגיל לא מוצלח במיוחד מסדנת כתיבה יוצרת.
הספר מתחיל כסיפור ריאליסטי ועם הזמן מתחיל להיות קצת "פנטסטי" ולעתים סתם מתחכם. הפנטסטי נראה שלא במקומו, נבו בשיאו כשהוא אמיתי - כשהוא אישי. נבו בשיאו כאשר הוא מספר לנו על עצמו. כשהוא מתחיל להפליא בתובנות לגבי המצב בארץ, על הבועה התל אביבית ונפלאות המזרח הוא מתחיל להיות מאוד סטיראוטיפי ולעתים אפילו קצת מעצבן.