רשות השידור סירבה בזמנו לשדר פרסומות של תנועת "המפקד הלאומי", זו שהחתימה אזרחים על היוזמה של עמי איילון וסרי נוסייבה לסיום הסכסוך המדיני. המחתימים עתרו לבג"צ נגד רשות השידור שטענה שאסור לה לשדר (כפרסומת) מסרים פוליטיים השנויים במחלוקת. השבוע נדחתה העתירה וניתן פסק דין, שעוד יילמד וייבחן גם בגלל שהנושא מעניין עקרונית וגם בגלל שהרכב השופטים (המורחב) סיים ונותר בחילוקי דעות.
פסק הדין פורסם אבל העובדות נשכחו: הפרשה והעתירה לידתן בשנת 2003, אך פסק הדין ניתן רק בשנת 2008, חמש שנים לאחר מכן. ספק אם עמי איילון, ששקע ונרדם ונעלם במעמקי כורסת השר-ללא-תיק שלו, זוכר היום על מה הוא בכלל רצה להחתים בזמנו, שעה שהקולגה שלו, סרי נוסייבה, התראיין לא מזמן והוא כבר תומך במדינה אחת לשני עמים, הפוך לחלוטין ממה שהחתים בזמנו.
הנה שוב הודגם איך הבג"צ שלנו לא מסוגל להחליט כלום במועד ובזמן אמת. אפילו לא אם משדרים מחר פרסומת ברדיו. הוא החליט רק אחרי חמש שנים, אחרי ש"הסחורה" נרקבה במחסנים ואיש כבר לא התעניין בה יותר. אולי ראוי לספח את בית המשפט העליון לאגף לארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל?
חברות ישראליות שעובדות עם חו"ל כבר מזמן מקיימות משפטים בדלוור ארה"ב, איפה שיש בתי משפט שנותנים פסקי דין בתוך שבוע או חודש ומאפשרים לחיים להתנהל בזמן אמת, ולא תוקעים את כולם במימד הזמן התיאורטי של שופטים ירושלמים מלומדים שעובדים להם בשלווה איטית ובנחת עצלה תחת שעון הביורוקרטיה הזוחלת בדרכם לפנסיה הממלכתית המובטחת.
ומשהו צדדי: תנועת "המפקד הלאומי" הרעשנית והמיוחצנת של עמי איילון הייתה רשומה כל העת כחברה בע"מ. כשהקים אותה, עמי כבר ידע שהוא משווק לציבור שטרות הבטחות ואיגרות חוב שלא תכובדנה על ידיו, ולכן הוא נרשם בע"מ. בערבון מוגבל מאד. העיקר שהוא שר.