"כפי שאני מבין את זה, המושג 'פוסט-ציונות' מבחינה אידיאולוגית מורה על תביעה לדמוקרטיזציה של המדינה - זאת אומרת מדינה דמוקרטית ליברלית על-פי הדגם המערבי" (פרופ' אורי רם, מתוך דבריו "הקונגרס האנטי-ציוני", רשת ב' 27.4.08)
הדברים המובאים לעיל, מפיה של אחת הדמויות הבולטות במחנה הפוסט-ציוני באקדמיה הישראלית, משקפים היטב את היהירות המוסרנית, הרדידות המחשבתית והצביעות הערכית האופייניות לעמדה רווית הסתירות הפנימיות של מחנה זה. המשך השמעת המנטרה בדבר ביטול אופיה היהודי של מדינת ישראל - במיוחד כשהיא נעשית בשם הליברליות והקידמה - אינה הופכת את הכשל הלוגי הטמון בתביעה להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת-כל-אזרחיה לפחות ברור לעין, גם על-ידי מי שאינו מתנאה בתואר אקדמי מתקדם. אין צורך בהשכלה גבוהה כדי להבין שאם תתממש תביעה זו, תיווצר מציאות שתהיה ההיפוך הגמור של אותם ערכים, שבשמם נתבע השינוי לכאורה. לכך די בקמצוץ של שכל ישר ובקורטוב של יושרה אינטלקטואלית.
הלא אין כל קושי בחיזוי ההשתלשלות הצפויה של האירועים שיחולל מימושו של מהלך מעין זה. ראשית, כל עוד ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית", יש יסוד הגיוני מוצק ומוצדק לקיום שורה שלמה של סימני היכר של החיים הלאומיים והציבוריים כאן, כגון: סמל המגן-דוד בדגל הלאום, המנורה כסמל המדינה, המנון המדינה על מילותיו "נפש יהודי הומייה", קביעת לוח השנה ומועדי החגים על-פי המצויין בתנ"ך ובהלכה היהודית ועל-פי מועדים בעלי חשיבות במסורת ישראל והציונות, מתן מעמד מיוחד לשפה העברית כאמצעי התקשורת העיקרי במדינה, שלא לדבר על אוסף חוקים "יודו-צנטריים" שבראשם "חוק השבות".
אולם, אם מדינת ישראל תוגדר כמדינת-כל-אזרחיה, יושמט הן הבסיס ההגיוני והן הבסיס המוסרי לקיומם של המאפיינים הללו. כתוצאה מכך, אף יהודי (למעט מי שרואה ביישוב ארץ-ישראל מצווה דתית) לא יראה טעם כלשהו, הגיוני או מוסרי, להעדיף את ישראל ה"א-יהודית" כמקום מגוריו על פני שאר "מדינות כל-אזרחיהן", בהן חיי הבריות טורדניים ותובעניים הרבה פחות (ביניהן דנמרק, הולנד, אוסטרליה, ניו-זילנד וכמובן, ארה"ב). אחרי כלות הכול, למרבית היהודים לא יהיה אז מניע מיוחד להתעקש לחיות את חייהם במדינה שבה במקום מגן-דוד מופיעים על הדגל פסים בצבעים שונים - במאונך או במאוזן - גם אם בין הצבעים הללו ייכללו, למען הנוסטלגיה, כחול ולבן.
במקום עלייה - הגירה ממדינות המרחב
כמובן, בנסיבות אלו, לא זו בלבד שיגבר מאוד זרם היורדים מהארץ, שיכונו רק "מהגרים", אלא שיופסק כליל זרם העולים אליה - או כפי שאלה ייקראו "הגירה יהודית נכנסת". שהרי אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, מה טעם למשכילים יהודים מארצות הרווחה - מדענים, מהנדסים, רופאים וחוקרים - להגיע אליה? כמובן לא תהיה עלייה המונית גם ממדינות המצוקה, ובוודאי שלא תתגשם תופעה כמו התקבצות מאסיבית של יהדות חבר המדינות - על תרומתה העצומה למרקם החיים כאן - ב"מדינת כל-אזרחיה" צחיחה, על גבול המדבר ובפאתי הלבאנט.
זאת ועוד, לא תהיה אז שום סיבה למנוע נהירה המונית - אם משיקולי שיבה או משיקולי פרנסה - של רבבות מהגרים ממדינות המרחב לתוך גבולותיה של מדינה שכבר לא תהיה יהודית, שהרי לפחות בתחילה עדיין תהיינה כאן אפשרויות השתכרות טובות מאשר במדינות השכנות.
התוצאה של תהליכים בלתי נמנעים אלה תהיה שחיקה גדלה והולכת של האוכלוסיה היהודית באותה "מדינת-כל-אזרחיה". הרכב האוכלוסיה בה יילך וידמה לזה שבמדינות השכנות, ויחד איתו - גם המציאות כאן תלך ותדמה למציאות במדינות אלה, מבחינת הכלכלה, סגנון החיים, מעמד האשה, מעמד הילד, אופי המשטר וחירויות האזרח. הרי בעולם הערבי כולו - מהמגרב ועד המפרץ - אין זכר לאותה "מדינה דמוקרטית ליברלית על-פי הדגם המערבי" לה מייחלים הפוסט-ציונים בערגה.
כאשר קיים ניגוד כה בוטה בין מטרתם המוצהרת של הפוסט-ציונים לבין התוצאה שכפי הנראה יוליד מימושה של מטרה זו, כאשר קיימת סתירה כה חריפה בין שאיפתם המוכרזת לבין המצב העלול להיווצר בעטיה, קשה להחליט אם פעילותם היא מעשה איוולת או עוולה, אם מניעם נבזי או נאיבי, אם התנהגותם משקפת תמימות או טיפשות, אם תורתם היא תולדה של רדידות או של רשעות.
בכל מקרה, חשוב שכל מי שליבו הולך שבי אחר אותה "מדינה דמוקרטית ליברלית על-פי הדגם המערבי" יבין את האמת הפשוטה: אם ישראל לא תהיה ציונית היא לא תהיה יהודית; ואם היא לא תהיה יהודית היא לא תהיה דמוקרטית. זוהי כל התורה על רגל אחת.