בשטף התיאורים המוצאים דרכם אל תוך המאמרים השונים על המועמדים לראשות הממשלה ועל היערכות המערכת הפוליטית לקראת בחירות, כנראה, "התגנבו" להן כמה אמירות המנסות לשוות למנהיגים הישראלים תכונות צ'רציליאניות, משל היו המנהיג הבריטי הדגול. לגיטימי לחלוטין שבעל דעה מקווה שיימצא מנהיג אמיתי בסדר גודלו של צ'רצ'ל או אחרים. הבה נרים את הכפפה וננסה להעמיק בסוגייה.
מי צריך לנהל את המלחמה?
"מלחמה היא עניין חשוב מכדי להפקידו בידי גנרלים" - כה אמר אחד המדינאים הגדולים של המאה ה-20, ז'ורז' קלמנסו. לדידו, אין להפקיד בידי לובשי המדים את האחריות לניהול המלחמה, אלא המדינאים, והם בלבד, הם אלה אשר חייבים לעשות זאת. דברי קלמנסו לא נאמרו כדי לפגוע בגנרלים או למען תופקע מידיהם מלאכת הלחימה, אלא כדי לבוא ולומר שהמדינאים הם הקובעים ואת מטרות המלחמה ואת מהלכה האסטרטגי. אנשי הצבא מבצעים את החלטות הדרג המדיני, כלשונן וככתבן. נדמה שטענה מסוג זה שמענו גם אצלנו. אלא שהבעיה היא שאין בנמצא מנהיג מדיני ראוי שיישם את דברי קלמנסו.
קלמנסו היה דעתן ומקצוען באותה המידה. הוא כיבד אנשים מקצועיים אך לא ביטל את דעותיו בפני אנשי הצבא אלא להפך. הוא ראה בהם אנשים רגילים, בעלי רגשות, חלומות ואפילו מטרות. דעתם המקצועית חשובה אך אינה הקובעת.
באחד הימים התעורר עימות קשה בין קלמנסו לאחד הקצינים הבכירים ביותר. הלה הטיח בקלמנסו את הדברים הבאים: "אתה יודע שאני לא כפוף לך?". קלמנסו, בדרכו המיוחדת, ענה בחיוך שלא הסתיר את דעתו: " לא. איני יודע. אני אפילו לא רוצה לדעת מי הכניס לך לראש את הרעיון הזה. אתה יודע שאני ידידך. אני מייעץ לך ברצינות שלא תנסה לפעול על סמך הרעיון הזה, מפני שאף פעם זה לא יעבוד".
ההתנהלות של הקברניטים הישראלים בכמעט שני העשורים האחרונים הייתה ההיפך הגמור מהדרך לה הטיף קלמנסו: הקברניט הוא המנווט, הוא הקובע, הוא הדואג שהגופים הכפופים לו יעשו את העבודה כפי שנדרש מהם. הטלת אחריות על דרגים אחרים היא פחדנות ולא מנהיגות.
כוחה של הרטוריקה
וינסטון צ'רציל היה בעל סגנון מיוחד. היותו ראש ממשלה בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה, ללא ספק, צירוף מקרים מיוחד במינו שאפשר לבריטים לצאת מן המלחמה כשידם על העליונה. צ'רצ'יל ניחן בכושר רטורי נדיר למדי. הוא ידע היטב לכוון את דבריו אל המטרות שהציב לעצמו. כושרו הרטורי סייע בידו לגייס את הבריטים למלחמה קשה ועקובה מדם, ולמרות הכל לנצח. כי בכך נבדל מנהיג מפוליטיקאי.
יש בכוחן של מילים להשפיע השפעה גורלית. צ'רציל ידע את שעתה הקשה של מדינתו, לכן יצא לקראת ההמונים לא בהבטחות שווא אלא באמירת האמת. אין כמעט איש שלא מדקלם את אמרתו המפורסמת: "כל אשר אני יכול להבטיח הוא דם, יזע ודמעות". מילים קשות, מדכדכות למדי. אבל הן האמת, ועמה היה על הבריטים להתמודד. מכירת אשליות לעם אינה הדרך לגייסו, היא הדרך להגיע לועדות חקירה.
את המעשה האנושי הכה פשוט שתיאר לאשורה את האווירה שהשתררה בבריטניה, תיאר באופן מופתי ישעיה ברלין: "... למעשה היא הוציאה רבים מתושבי האיים הבריטיים מקליפותיהם הרגילות, ועל-ידי ששיוותה אופי דרמטי לחייהם וגרמה להם שייראו את עצמם וייראו איש את רעהו עטויים באותם בגדים אגדיים, היאים לרגע היסטורי גדול, הפכה פחדנים לאמיצי לב, ובכך מילאה את התפקיד של שריון זוהר".
לרטוריקה כוחות עצומים. בנאומו בפרלמנט הבריטי, עם תחילת המלחמה, אמר צ'רציל את הדברים הבאים: "אל לנו לטשטש ולו לרגע את החושים בפני הסכנות האיומות שבתוכן אנו עומדים. אל לנו לאבד את האמונה, כי רק באמצעות מאמץ עליון, לא נלאה ולא נכנע, נציל את נפשותינו. איש אינו יכול לחזות, איש אינו יכול אף להעלות בדמיונו כיצד תתנהל המלחמה... מוות וצער יהיו מנת חלקנו במסענו; קשיים יהיו לפנינו; יציבות ועוז הם כל מגינינו". אין כאן הבטחות מרנינות ולא יהירות, אלא ראיה מפוקחת, אומץ לב לומר את האמת ודרישה לעוז רוח והקרבה.
ומה אצלנו? למען יוכל כל קורא להסיק מסקנות ותשובות, הרי קטע מנאומו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בכנסת ב-17 ביולי 2006, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה:
"אזרחי ישראל, יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא מחויבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר: עד כאן. ואני אומר לכולם: עד כאן. ישראל לא תהיה בת ערובה לא של כנופיות טרור, לא של רשות טרור, וגם לא של אף מדינה ריבונית. בחיי האומה יש רגעים כאלה של התעלות, של הזדככות, שבהם המחלוקות הפוליטיות, הכיתתיות והמפריד מפנים את מקומם לרגש של אחריות משותפת; ואני מכבד ומעריך מאוד את הדרך שבה נוהגת האופוזיציה בכנסת בימים אלה. התחרות האנושית, היריבויות האישיות, נמוגות, ובמקומן שבה ועולה הרגשת הערבות ההדדית, השותפות שלנו, ובעיקר האהבה האין-סופית שיש לנו לעם שלנו ולארץ שלנו. כזה הוא הרגע הזה".
מילים יפות ללא ספק. האם מילים אלה גרמו לגיוס ההמונים ואמונה צרופה באשר לצדקת התנהלות המלחמה, הן של הקברניטים והן של הצבא? אני מותיר את המסקנות לקוראים.
מועדון המפקד
לצ'רציל לא הייתה כל בעיה להיכנס לעימות חזיתי עם ראשי הצבא כאשר הוא היה משוכנע שכל האחריות רובצת עליו. הקטע הבא יכול להמחיש היטב מה הייתה תפיסתו הבסיסית של צ'רציל לגבי יחסי קברניט-צבא: "הפיקוד העליון של הצבא אינו מועדון. חובתי, וחובת ממשלת הוד מלכותו להבטיח שאנשים מוכשרים... גם אם הם אינם פופולריים בקרב עמיתיהם בצבא, לא יימנע מהם להעניק את שירותיהם לכתר".
אין כאן שום מקום לתהיות מיותרות: הצבא אינו מועדון אקסקלוסיבי. כל אדם אשר יכול לתרום, גם אם דעותיו שונות בתכלית מאלה של ראשי הצבא, חייב להביע את דעתו ועל הקברניטים חלה החובה לשמוע את דעתם. הסידור לפיו הרמטכ"ל ברצותו ייתן לאנשים אחרים בצבא להביע את דעותיהם השונות מזו שלו, וברצותו יכול למנוע זאת, הוא מתכון לאינדוקטרינציה. הפלורליזם המחשבתי בצבא חייב להיות נר לרגלי הקברניטים. אגב, על חובת הפלורליזם הצביעה גם ועדת אגרנט בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אך המלצות לחוד, ומציאות לחוד.
ולבסוף, ראוי לקרוא את הקטע הבא שצ'רציל כתב מתוך מזכר צבאי: "המלחמה היא מאבק בלתי פוסק, שיש לנהלו מיום ליום. רק בקושי מסוים ובמסגרת מגבלות ידועות אפשר להתכונן לקראת העתיד. הניסיון מוכיח, שהתחזיות בדרך כלל מזויפות, וההכנות מפגרות תמיד. אך למרות זאת, חייב להיות נושא אחד שיביא את הניצחון במלחמה בפרק זמן סביר".
כדי להגיע לאופטימום, יש לעבוד קשה. יש לדאוג שהגורמים האחראים על בטחון המדינה יעשו את המוטל עליהם. יש לבקר ולפקח. יש לאפשר פלורליזם ולעודד את המוחות הטובים ביותר ליטול חלק בעשייה החשובה ביותר: הבטחת קיומה של המדינה ושלום אזרחיה.
משפטים כמו - לא ידענו, לא הבנו, לא עודכנו, לא היינו ערים לסכנות - כל אלה חייבים להיעלם מן הלקסיקון הביטחוני של מנהיגינו.
ובסוף היום - מבחן המעשים
הרטוריקה היא חשובה. עם זאת, לאחר הרטוריקה, נותרים המעשים. ראוי לזכור שבישראל היו בהחלט מנהיגים. אזכורם של שניים מהם אין בה כדי להצדיק את תפיסתם הפוליטית או לשלול אותה, אלא להבין את פעילותם כמנהיגים הדואגים לביטחון ישראל במלוא מובן המילה.
בן-גוריון לא היה רטוריקן מצטיין. נאומים לא היו לגולת הכותרת של הקריירה הפוליטית שלו. המעשים הם שבנו את תדמיתו כמנהיג.
בהיכנסו לתפקיד ראש הממשלה, בן-גוריון גם לא היה מבין גדול בביטחון. אך הייתה לו תכונה שמנהיגים ראויים לאמץ אותה: הוא היה מוכן לכלות ימים ולילות כדי ללמוד את הנושא. הדוגמה הבולטת היא כמובן "הסמינר" שהוא ארגן ב"בית האדום" של מפקדת "ההגנה". במשך ימים ארוכים קיים שיחות אין ספור עם ראשי הצבא, שאל שאלות קשות ודרש הסברים מניחים את הדעת, לא נרתע לזמן אליו גם דרגים נמוכים כדי לשמוע את דעתם, עודד ויכוח פורה ולא בחל בשום אמצעים, כולל נזיפות קשות בקצינים בכירים. רק לאחר שהגיע למסקנה שהוא מבין את אשר דרוש לעשות, פוזר ה"סמינר" והחל היישום.
למותר לציין שבן-גוריון ניהל מלחמת חורמה בכל אלה אשר ניסו למנוע את תוכניתו או להטעות אותו. את "מלחמת הגנרלים" סיים בדרכו הייחודית. בסופו של תהליך, כולם הבינו היטב מיהו המנהיג.
גם לוי אשכול לא היה רטוריקן מדופלם, אלא להפך. הוא היה איש עשייה, קפדן שראה לנגד עיניו את משימותיו כראש הממשלה. מוכנותו של צה"ל במלחמת ששת הימים היא פועל יוצא של עבודתו המאומצת של אשכול. משה דיין בא אל המוכן כאשר התמנה לשר ביטחון. הגמגום המפורסם של אשכול לא שינה כהוא זה את העובדה שהצבא היה מוכן למשימות. היה גם ברור מיהו בעל הבית.
היום, הדברים שונים. היוצרות התהפכו, התרבות השתנתה. מנהיגים לכאורה, נמכרים באמצעות תדמיתנים או יועצי תקשורת היוצרים אשליות מתוקות. אלא שדרך האשליות היא להתנפץ בסלע המציאות. המנהיגים שלנו, או מי שמתקראים כך, הוכיחו שסלע המציאות איתן למדי.