לפני ימים ספורים נודע כי אהוד ברק מעמיד את דירתו במגדלי אקירוב למכירה. הרווח הצפוי על המכירה הוא למעלה מ-8 מיליון דולר וכולם פטורים ממס. בישראל אם מכרת בתוך 4 שנים שלוש דירות ששוויין יחד הוא מיליון דולר תחויב במס שבח. אם מכרת דירת יחיד ששווייה 10 מיליון דולר אתה פטור ממס, מאחר שהמחוקק לא יטיל מס על רווח הון ממכירת קורת הגג היחידה של אדם, אפילו ניתן במחירה לבנות שכונה נאה ל-100 משפחות לפחות. אין לבוא אל ברק בטענות, אני לא מכיר אדם אחד שישלם מס, אם החוק מעניק לו פטור.
משום מה הזדרזו פרשנים אוהדים לבשר לנו כי ברק הבין שמנהיג מפלגת העבודה אינו יכול לגור במגדלי האלפיון העליון. ברק, משום מה, לא אמר מילה בנושא ולא התחייב לדבר. ייתכן בהחלט שהוא יעדיף להיות שכנו של בנימין נתניהו בקיסריה. ייתכן שעוזב הקיבוץ יגור בווילה שיבנה אי שם בהרצליה ומכל מקום כאותו עוזב קיבוץ שבבלדה - לקיבוץ משמר השרון הוא לא ישוב.
נעשה כיום ניסיון מוטעה לקשור בין בתי המגורים היוקרתיים של ראשי הממשלה שלנו מאז יצחק רבין ז"ל. במיוחד מתייחסים הדברים לנתניהו, שרון, ברק ואולמרט. אף אחת מהדמויות הללו לא גרה במעברה ולכולם יש, באופן פרטי, בתים יקרים ובמקרה של שרון אף חווה ענקית.
אף על-פי כן לא ניתן ללמוד גזירה שווה. שרון מעולם לא עזב את החיים הציבוריים ולא היה איש עסקים וניתן וצריך היה לחקור מהיכן היו לו מקורות מימון לרכישת החווה. אהוד אולמרט פעל שנים רבות כעורך דין עצמאי וכח"כ, בתקופה שהדבר לא נאסר. כמו עו"ד רבים אחרים ובכללם ממפלגת העבודה [חיים צדוק ז"ל ועוד] הוא השכיל בוודאי לא להפסיד לקוחות בגלל עיסוקו הציבורי. ביחס לאולמרט ולשרון קיימות תהיות רבות בכל הנוגע לניצול מעמדם הציבורי לעשיית הון פרטית ולרבות עבור קרובי משפחה.
לעומתם הונם המשוער של ברק ונתניהו נצבר בעיקרו, על-פי מה שפורסם, בתקופת פסק זמן שנטלו להם מהפוליטיקה, לאחר הפסדם בבחירות, לצורך פעילות עסקית. מקור ההון, על-פי הנטען הוא מייעוץ, מתן הרצאות במחיר נאה ועוד. כל עוד מדובר בהון שהושג בהיותם מחוץ לחיים הציבוריים וכל עוד אין ראיה כי עושר זה הושג בדרכים לא כשרות, רשאים השניים ליהנות מעושרם כאוות נפשם.
הבדלים חשובים
אף על-פי כן, בין נתניהו לברק קיימים מספר הבדלים חשובים מאוד שאינם נוגעים כלל לצד החוקי של העושר וההנאה ממנו. נתניהו דגל מאז ומעולם בכלכלה חופשית, השקפת עולמו הנה קפיטליסטית מובהקת ועל פיה על כל אדם להתעשר כמיטב יכולתו וכל אחד רשאי ליהנות מעושר שצבר לו כדין. אין לשיטתו של נתניהו ולהשקפת עולמו כל סיבה להסתיר עושר, או להצניעו, מחשש של ניקור עיניים.
נתניהו, כבן נאמן למסורת הרוויזיוניסטית, לא ייצג מעולם השקפות של מדינת רווחה, אמונה ביתר שוויוניות, חלוקה מחדש של העושר הלאומי, סולידאריות ומחויבות יתר לשכבות החלשות וכיו"ב עיקרי אמונה של מפלגות סוציאל דמוקרטיות - כמו מפלגת העבודה.
מפלגת העבודה לעומת זאת באה ממקום אחר לגמרי ומהשקפת עולם שונה. היא ראתה באדם העובד ולא באיש העסקים את אבן היסוד של החברה. המפלגה ראתה עצמה מחויבת, לפחות על הנייר, לערכים של יתר שוויון, סולידאריות חברתית, מדינת רווחה ואפילו פעם, לפני שנים רבות, לא היססו שם להזכיר את המילה הגסה "סוציאליזם". השקפת עולמה של תנועת העבודה הלמה היטב ערכים של חברה מגויסת התובעת מהפרט להקריב למען עתידה ובטחונה של המדינה.
המחויבות החברתית של מפלגת העבודה נעלמה. מוקדי הכוח שלה בהתיישבות העובדת, בהסתדרות העובדים ובמקומות נוספים איבדו מעוצמתם ושינו את פניהם. הנהגתה, ברובה המכריע, היא הנהגה אמידה שבעה האטומה למצוקות חברתיות. זו הנהגה שהתיימרה לדבר אחד והוא טענה כוזבת לעדיפות על פני כל צוות הנהגה אחרת. בתהליך ברור איבדה המפלגה את כל נכסיה הרעיוניים והחומריים ואת אחיזתה בציבור, שכבר לא הבחין בינה לבין מפלגות אחרות.
לקראת סופו של התהליך, בתקופת רבין-פרס, נותרה המפלגה עם הטענה לפיה היא היחידה המסוגלת לקדם את "תהליך השלום". משקרסה אמונה זו, לאחר כשלון הסכמי אוסלו וגם הודות לאהוד ברק, בקדנציה הראשונה, ניתן היה להכריז על כינוס נכסים ופשיטת רגל כללית.
סימנים של התחדשות?
טיבם של ארגונים שהם ממשיכים להתקיים זמן רב לאחר שסיבת קיומם כבר אינה קיימת. כך אירע למפלגת העבודה. לפני כשנתיים וחצי הראתה המפלגה אפילו סימנים של התחדשות. היא בחרה בעמיר פרץ ליו"ר המפלגה ואמצה סיסמאות חברתיות מובהקות. רבים מתומכיה נטשו אותה בבהלה יחד עם פרס, רמון ודליה איציק לקדימה - אחרים באו במקומם.
לרגע קט נוצרה תחושה שמא יכולה תנועת העבודה לחדש את ימיה ואולי עדיין יש בישראל מקום למפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית. חלום היה זה וכצל עובר חלף. עמיר פרץ חזר לשדרות, אהוד ברק חזר להנהיג את המפלגה ממגדלי אקירוב וההרפתקה החברתית, הבלתי אחראית, נזנחה לאנחות.
אין לקשור בין כהונתו העצובה של עמיר פרץ כשר ביטחון- שגיאה קשה וסטייה חמורה מהבטחות, לבין הבגידה במסר החברתי. על מנהיגותו של פרץ קמו עוררים לפני מלחמת לבנון וספק אם יכול היה להחזיק בכהונתו אפילו לא הייתה מלחמה. המסר החברתי נזנח ללא קשר להדחתו של עמיר פרץ. הוא נזנח כי הוא אינו מתאים למפלגה ולציבור בוחריה המקורי שנמנה עם היישוב הוותיק השבע והמזדקן. אם רוצים בכל זאת לזייף מסר חברתי הרי ששלי יחימוביץ יכולה לשמש בהחלט עלה תאנה נאות, מה גם שהרקע שלה, מקום מגוריה וחיתוך הדיבור שלה מעידים שהיא מאותו הכפר.
אהוד ברק בראש מפלגת העבודה מסמל את הבגידה הגדולה של המפלגה, ושלו אישית, בערכים המקוריים ובשורשים החברתיים והערכיים מהם צמח. זאת בניגוד משווע לנאמנותו של נתניהו לעצמו, לערכיו ולערכי תנועתו. המרחק בין הנהגת מפלגת העבודה לעם הוא כמרחק שבין משמר השרון, או אפילו כוכב יאיר, למגדלי אקירוב.
סיפרו לנו כי ניתן לצמצם את המרחק להנהגת מפלגת העבודה [שהיא עדיין חלק מציבור 800 המחליטים בארצנו לפי הפרוספקט המפורסם] על-ידי תשלום סכום שנתי צנוע בסך 30,000 דולר לחברה שייסדה רעייתו של ברק. נדמה לי שלרובנו, שאינם יכולים להרוויח מקרבה למחליטנים, יש שימושים טובים יותר לסכום כזה. ב-30,000 דולר ניתן לרכוש דירת שלושה חדרים בשדרות.