במהלך הגירוש - הטיהור האתני של גוש קטיף מיהודים - היו לאלוף דן הראל, שפיקד על פשע המלחמה ביוזמה, בשמחה ובהתלהבות (בניגוד מוחלט להתנהלותו הנרפית, הבטלנית וחסרת-המרץ במלחמה במחבלים וביורי קסאמים), טענות נגד המגורשים, שלא הבינו למה מתנכלים להם חיילי צבאנו.
האלוף המדושן-עונג, שיזם לא מעט פעולות בתחום הטיהור האתני (כנראה, כדי לרצות את השמן המושחת מחוות שקמים; וזה השתלם לו מאוד: אחרי הצלחתו הכבירה בגירוש נשלח הראל לנוח בוושינגטון, וכעת הוא סגן הרמטכ"ל), לא הבין מדוע מתנגדים היהודים למעשי הפשע, שהפעיל נגדם. יתר על כן, הראל (שחי היטב מאוד - עד הגירוש וגם אחריו - על חשבון הציבור) אמר, שציבור המגורשים חייב לחיילים ולמפקדים, והתנגדותו לגירוש הנה כפיות-טובה.
נזכרתי בהראל מגרש-היהודים כשקראתי את דברי מפקד חיל האוויר - להבדיל - בשבוע שעבר, בעת העברת מערך התובלה מלוד לבסיס נבטים. אלוף עדו נחושתן יצא נגד חשיפת תנאי השירות והמשכורות של אנשי הקבע.
לדבריו, "מי שמציג את הדברים הללו חייב להיות רגיש לפגיעה במשרתי הקבע. אני עסוק כל יום בשכנוע אנשים שמה שהם עושים בצה"ל הוא המשימה החשובה ביותר. פרסומים כאלו גורמים לנו נזק".
וסלחו לי על האסוציאציה - זה מזכיר לי, שלפני כמה שנים המציאו בצה"ל אגדה, שלצורכי ביטחון, הם צריכים להפסיק לנסוע במכוניות בעלות לוחית זיהוי שחורה. כך, כשלרכב הצבאי (כמובן, רכב תנאי שירות, שמקבל כמעט כל קצין בקבע) לוחית זיהוי צהובה, הם מושכים פחות את העין, טענו. כלומר, כך, יוכלו לנסוע נסיעות פרטיות ברכב ממשלתי מבלי שנוכל להבחין בכך.