נוגע ללב חשבון הנפש שתובע מן השמאל אליעזר יערי, מנכ"ל "הקרן החדשה לישראל" במאמרו "השבר בין זיקה והזכות על הארץ" ("ארץ אחרת”, גיליון 27, Ynet ,15.08.2008).
יערי דורש מן השמאל, למשל, להכות על חטא אי-ההתנערות מן הטרור הבולשביקי בברית-המועצות. מדבריו ניתן להבין שדרישתו אינה נובעת מהכרה באכזריותו של המשטר הסובייטי, אלא מכך שחימש את מצרים וסוריה, וכך אילץ אותנו להילחם נגד הנשק הרוסי. נראה שכטייס לשעבר בחיל-האוויר וככתב טלוויזיה במשך שני עשורים לא הגיע אליו איכשהו המידע שהרוסים חימשו, אימנו והדריכו גם את ארגוני הטרור הפלשתינים, ואש"ף בראשם. אך הכרה בעובדה המצערת הייתה מחייבת הכאה על חטאו של השמאל בסייעו לרשות הטרור הפלשתיני,"הפארטנרית" שלנו לשלום.
השמאל נדרש על-ידו להכות על חטא גם על כך שלא הפך את עיירות הפיתוח דוגמת בית-שאן לקיבוצים, אלא העדיף להשאירן כמאגר של כוח עבודה זול. יערי משום-מה אינו מכה על החטא שלו ושל חבריו בהפיכת תושבי שדרות למטווח קסאמים.
עוד מקונן יערי על התרסקות הדאגה של השמאל לזכויות העובדים ולהעסקה המאורגנת. אך הוא כמובן אינו מזכיר ולו במילה את המציאות שבה התנהלה אותה "דאגה לעובדים". זו כידוע הוגבלה במשך שנים לעובדים בעלי פנקס אדום בלבד, ששילמו מיסי-חבר למפלגה הנכונה, מתוך דאגה לכך שמפלגה זו תהיה תמיד בשלטון, ותבטיח כיסוי ממלכתי-ציבורי - בין השאר למעילות, להשקעות הספקולטיביות הנמהרות ולבזבוזים של הגופים ה"דואגים" לעובדים.
בהתייחסו לאפליה שנוקט השמאל כלפי "הציבור הערבי בן העם הפלשתיני", הוא מאשים את השמאל ב"צביעות, העמדת הפנים וכיבוש השפה (ש)גרמו ...לשחיקתה של כל אידיאולוגיה". הוא רק "שוכח" לציין שבעניין זה השמאל דווקא דבק בזמנו באידיאולוגיה שלו - זו של "עבודה עברית". בתרגום לשפה בלתי תקינה פוליטית: השמאל העדיף פועלים עבריים על פני ערבים, גם אם העדפה זו חייבה מלחמת-חורמה נגד איכרים עבריים שהתאמצו להיאחז בקרקע בתנאי קיום קשים. יערי גם אינו מזכיר שהשמאל הקים את הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל, עסק בגאולת קרקע מן הערבים ועוד כהנה וכהנה "אפליות".
שפת הערפול שנוקט יערי בדברו על "אידיאולוגיה שוויונית" של השמאל היא הכרחית, כי שפה אחרת הייתה מחייבת אותו להודות באמת, שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי בלבד, ובתור שכזו היא מעדיפה יהודים. ואם יערי וחבריו כבר אינם מבינים סתם מילים פשוטות, הנה הדברים בשפת התקינות הפוליטית: הציונות דוגלת ב"אפליה מתקנת" לטובת העם היהודי גזול-המולדת, שבלעדיה ובלעדי צבאה הוא צפוי להשמדה פיזית ורוחנית.
אחרי חשבון נפש "גלוי" זה עם השמאל שהוא חלק ממנו, עובר יערי לשטוח את עיקרי משנתו במידה דומה של גילוי לב. נראה שמשנה זו מתמקדת בשלושה גורמים, האחראים לכל הרע שבמדינתנו: האחד, מה שיערי מכנה "השבר בין הזיקה לזכות על הארץ"; השני, אובדן הזיקה למסורת היהודית; והשלישי - הסכנה לעתיד הדמוקרטיה במדינה. על כל אלה שולטת מילת הקסם: "הכיבוש".
וכאן יורשה לי וידוי קצר: לולא חלש יערי על קרן בעלת כוח רב, שמאז הקמתה כבר חילקה מעל 140 מיליון דולר למימון מאות ארגונים לא-ממשלתיים שמקדמים דווקא את הנושאים שבהם הוא תולה את האשם במצבנו, לא היה טעם לטרוח בניסיון לפענח את שפת-ההיפוך והערפול שבה הוא מתנסח ולנסות לתרגמה ללשון מובנת לבני-אדם.
הניתוק הנחשק
הביטוי שנוקט יערי - "השבר בין הזיקה לזכות" - מלמד לכאורה כי יערי מקונן על שבר, כלומר ניתוק, בין ההכרה בזכות על הארץ ובין הזיקה אליה. אלא שכאן הוא מפתיע, שלא לומר מחדש, וקובע: "הציונות בארץ-ישראל, בצעדים הראשונים של המסע אל העבר, ויתרה על הזכות על כל חלקיה של ארץ-ישראל, אך לא ויתרה על הזיקה אליהם: לא רק הזיקה הפיזית לגבעון ולדרך אפרתה, אלא גם הזיקה הבסיסית לערכי היהדות".
אכן הצגת דברים יצירתית. יערי רואה בשבר שבין זכותנו על הארץ לבין זיקתנו אליה מצב שאמור להיות נורמלי לאומה במולדתה. ואנו לתומנו חשבנו שהזיקה והזכות אינן רק שלובות, אלא אף תלויות זו בזו. רובם הגדול של זרמי הציונות, כמובן מאליו, הכירו בכך שזיקת היהודים בת אלפי השנים לארצם נטועה בשורשים עמוקים ורחבים, וככזו היא מהווה מסד לזכותם על הארץ. נתק בלתי טבעי בין הזיקה והזכות הוא דווקא נחלתם של חסרי זהות לאומית בגלות, כמו גם של אלה המצויים באחד השלבים בדרך להתבוללות מוחלטת.
אלא ששבר כזה, לטעמו של יערי, הוא לא רק חיובי אלא הכרחי, למרות שבדרך קרה דבר נורא שאיים לבטל אותו: "מלחמת ששת-הימים וכיבוש השטחים פתחו שוב את ההזדמנות להפוך את הזיקה לזכות". כלומר, לשיטתו, הציונות שלפני 1967 יצרה את הנתק הרצוי בין הזיקה לזכות, ואילו הכיבוש, רחמנא לצלן, עוד עלול לגשר עליו או לבטלו כליל.
ערכי היהדות המעודכנים
אם ה"שבר" של יערי הוא עניין חיובי, הרי שגם המושג "מסורת" מקבל בלשונו משמעות הפוכה מזו שמייחסים לה מרביתנו. "מסורת", לפי המילון, הינה "דברים, שיטות או מנהגים שנמסרו מדור לדור בעל-פה או בכתב". יסכמו כולם (כמעט) כי מה שנמסר לנו, היהודים, מדורותינו הקודמים הוא יצירות המופת של העם היהודי, ערכיו, דתו, חגיו ומנהגיו. אלא שעל-פי יערי, ערכי היהדות מתמצים בעיקר ב"זיקה אל הקהילה, התחלקות בנטל ושותפות גורל". לדידו, אחד המפעלים המפוארים של התנועה הקיבוצית הוא דווקא מפעל ההגדות הקיבוציות בחג הפסח: "ואף שעל השולחן היה גם לחם ולא רק מצות, הייתה התפוצצות של יצירתיות יהודית ובקשת דרך יהודית". ללמדכם, כי בעיני יערי ומחנה "הקרן החדשה לישראל", המנהגים היהודיים הם אכילת לחם על שולחן הפסח, והטקסטים היהודים האמיתיים הם חיבורים עכשוויים, הדואגים לשמור "מרחק ביטחון" מאלה שנמסרו לנו מן הדורות הקודמים.
לשון הערפול וההיפוך הזו, הקוראת לכל אלה "דרך יהודית", גם מאפשרת לו ולמחנהו שלא ליטול אחריות. כך יערי מספר לנו, כי בארץ צמח דור של שמאלנים, שוויתר וויתור מלא ומהיר על זיקתו לארץ ישראל ולמסורת היהודית, על הזיכרון ההיסטורי הלאומי ועל התנ"ך, אולם כלל אינו מייחס זאת לנתק המוזר שבין הזיקה למולדת והזכות עליה, או לחיבורים ה"יהודיים" העכשוויים ולטיפוח מנהגים "אוניברסליים" הממלאים את מקומה של המסורת היהודית. לא ולא, את האשם בגידולו של דור חסר קשר וחסר שורשים, שאין לו הנכונות לשאת בעול הכללי, הוא תולה כמובן ב...כיבוש, שאם רק ניפטר ממנו נמריא מעלה מעלה, לגבהים מטאפיסיים ממש, שיוכלו כנראה גם לרפא כל כשל של הגיון.
אבל בעוד הוא לכאורה מבַכֶּה את אובדן הזיקה ו"בקשת הדרך היהודית", יכולים הארגונים שבהם תומכת הקרן החדשה לישראל, תחת מנכ"לותו, לשקוד יומם וליל להעמקת הנתק שבין היהודים בארץ ובין מסורתם, מקורותיהם ומנהגיהם, או, במילים אחרות - עברם, תרבותם ודתם. כך תומכת הקרן במשפחות מעורבות בישראל, בפיתוח טקסים חילוניים ללא זיקה למסורת היהודית, בעידוד משפחות הבועטות במסורת היהודית ונתלות בערכים אוניברסליים, ובקידום ... איך לא: "שלום צודק ובר-קיימא". בעוד שבפעולתה במגזר היהודי מדגישה פעילות הקרן את הדו-קיום, האוניברסליזם והפלורליזם, הארגונים הפועלים במימונה במגזר הערבי מעצימים דווקא את הייחוד התרבותי הערבי ובין השאר פועלים למען הכשרת השרץ של השתלטות בלתי חוקית נרחבת על קרקעות המדינה.
בית המשפט - ידיד הנפש
באופן כמעט בלתי מורגש מעביר יערי את הקורא מן הזיקה והמסורת למה שלכאורה מדאיג אותו ביותר: "הכיבוש" שלא יאפשר לישראל "להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ללא רוב יהודי איתן". כאילו שאין זה "הכיבוש", כלומר שליטתה של מדינת ישראל ביהודה ושומרון וההתיישבות היהודית באזורים אלה, שמבטיח כבר ארבעים שנה רוב כזה בארץ ישראל המערבית וגם מבטיח רוב כזה בטווח הארוך בתחומי הקו הירוק. לא צריך להיות נביא כדי להבין מה יישאר מרוב זה, אם יוצף השטח ב"שבים" ערביים בעקבות נסיגת ישראל מאזורים אלה.
אחרי שכבר ראינו למה מתכוון יערי במושג "מדינה יהודית", מן הראוי לבדוק מהי בלשון ההיפוך המעורפלת שלו "דמוקרטיה". ובכן, אחרי הצגת המנטרה בדבר "מדינה יהודית דמוקרטית" ורוב יהודי איתן, מתאר יערי את הדור החדש של אנשי מחנהו, שלדבריו, התנער לחלוטין מן השירות הציבורי וגשרי הפיקוד, מן הזיקה לארץ ולתנ"ך, ו"אף הזדכה על הסמלים הלאומיים, הדגל, השפה העברית, המילה 'לאומי', בירת ישראל, מצעד החיים, העלייה, ההתישבות, תנועות הנוער - כל אלו היו לנחלתם של אנשים אחרים".
ועתה בא הווידוי המדהים: "במצב עניינים זה היה בית המשפט לבעל-הברית ולמעוז האחרון של העמדות השמאליות. לשם פנו השמאלנים כדי להגן בכוח החוק על זכויות האדם והפרט, שהעריצות השלטונית ביקשה לצמצם אותן. במקום שבו אין לחוגי השמאל השפעה פוליטית והם חסרים עמוד שדרה אידיאי ברשות המבצעת, בית המשפט הוא המפלט, ובמקרה של אזעקת אמת זה לא יספיק".
כך יצא המרצע מן השק של יערי: כשהוא מדבר על "דמוקרטיה", שהיא שלטון הרוב, הוא כנראה מתכוון לשלטון המיעוט השמאלני המנוכר, שהרי בעיניו כל שאר האזרחים היהודים במדינה, הקשורים לעמם, לארצם ולתרבותם הם כלשונו: "אנשים אחרים". "הרוב" המדומה הוא בעצם השמאל, אותו ציבור שעליו מעיד יערי כי אינו מעוניין להשתתף במוסדותיה ובהליכיה הדמוקרטיים של המדינה, דוגמת הכנסת.
מיעוט מנוכר כזה, המצהיר כך על התנכרותו לכללים הדמוקרטיים, מן הראוי היה שייצא מן הזירה הפוליטית. אלא שמיעוט זה, ש"הזדכה" על עמו ומדינתו, על עברו ועל ערכיו, לא הזדכה על דבר אחד: על התביעה "לקבוע את עתידו של הציבור היהודי בישראל". היות שאין לו סיכוי להשליט את דעותיו ותוכניותיו בדרך דמוקרטית של בחירות והשתתפות בהחלטות ובעשייה, הוא פועל במסלול עוקף-דמוקרטיה. וכך, בעזרת מערכת המשפט, שגם היא לא בדיוק מוסד דמוקרטי, האקדמיה והתקשורת, ובעזרת הון קפיטליסטי שבארץ מרביתו היה מאז ומתמיד בידי השמאל, בתוספת תמיכת איחוד האירופי, מדינות אירופה וקרנות זרות, ובחסות מושגי שיח מזויף ומעורפל כמו "רוב יהודי", "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם והפרט" - עושה המיעוט הזה כל מה שביכולתו כדי להשתלט על השיח הציבורי, על מדיניות החוץ, על קרקעות המדינה, על החינוך ועל מערכת המשפט-הקובעת-כול. יעד הביניים של כל זה הוא - לא פחות ולא יותר - קביעת עתידו הפוליטי של הציבור היהודי בישראל.
ואילו היעד הסופי, המוצג בלשון מהפכת ומערפלת כ"הגנה על זכויות האדם והפרט", הוא למעשה יישומה של תוכנית מדינית שאין לה גיבוי של העם, לחלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות: האחת ערבית, טהורה מבחינה אתנית, לאומנית ואיסלאמיסטית דתית (שהרי השמאל אינו מתערב במה שנעשה "בצד האחר"), והשנייה - מדינת כל אזרחיה "אוניברסלית" ו"פלורליסטית", שלא ייקח זמן רב עד שתהפוך לתאומתה של שכנתה.