תפוח בשל מדי

שלב מקדים לכתיבת תיאורייה כלשהי הוא תיאור המצב הקיים וקביעת הנחות היסוד, ואילו נפלנו מהמאדים בוודאי שהיינו מתרשמים מאד מהכתוב בהילכת אונגרפלד. לקריאת הנחות היסוד בפסק הדין, כדאי להצטייד לא במשקפי סקי, אלא במסיכת אמודאים שאטומה גם לאוויר, הואיל ולעיניך נזרו לא רק חול, אלא גם גז מדמיע, פלפל שחור ואף חצץ במהירות גבוהה. לאורך כל פסק הדין, חוזר הניגון המהלל אודות עובדי ציבור שעושים מלאכתם באופן תקין ונפלא ועל הצורך למנוע מהם הפרעות למילוי עבודתם החשובה. מי שקורא דברים אלה עומד משתומם, מהיכן נלקחו התיאורים הללו, ולאן נעלמה המציאות היומיומית? המתואר בפסק הדין סותר את דברי הנשיא (בדימ.) אהרן ברק שאמר בכנס אילת: "אם פקידי ממשלה יתפקדו כראוי, ירד מספר הבג"צים". אמרו זאת לפניו גם מאיר שמגר (17.9.91) ואליעזר גולדברג (8.3.02). אלא שלשופטת פרוקצ'יה יש דיעה שונה וכך היא כותבת בסעיף 24?: "24. על עובד הציבור מוטלות חובות ואחריות כבדים במסגרת תפקידו. מיצוי אחריות זו מחייב רמת תיפקוד גבוהה, שיש בה תחושת מחוייבות מלאה לתפקיד, נכונות להפעיל יוזמה ולהקדיש את מיטב הכוחות לביצוע המשימה, ולפעול ביעילות, חריצות, ובמאור פנים במתן השירות לציבור. הגשמת רמת תיפקוד גבוהה של השירות הציבורי מחייבת להבטיח לעובד הציבור סביבת עבודה תקינה ואנושית אשר תאפשר לו למצות מתוכו את מיטב יכולותיו וכישוריו. השגת תכלית זו מותנית, בין היתר, במתן הגנה לעובד מפני התנכלות שיש בה פגיעה פיזית או רגשית במילוי תפקידו. אני קורא וניצב נפעם ונרגש!! הייתכן שהחמצתי את כל הדברים הטובים הללו? הייתכן שרק הציבור בתלונותיו מונע מעובדי הציבור להתייצב במקום עבודתם עם רון בלב ועט ביד, נכונים למצות את המיטב באופן תקין ואנושי? שוב ושוב אתה קורא ושואל את עצמך, מהיכן לעזאזל נלקחו השטויות הללו? כיו"ר עמותת נפגעי מס רכוש, נתקלתי במקרים מזעזעים בחומרתם (הכל מתועד, מוכח וקיימות אסמכתאות מלאות). האינטרס הראשון שלי היה שהפקידים יחדלו ממה שהם עושים - לעבור על החוק ולהתעלל בציבור באופן חסר מעצורים. פגשתי בפקידים המסתירים מידע מנישומים קשישים וקשי יום, משקרים להם ולבית המשפט ופועלים לעקל להם נכסים ואף למכור להם קרקע ולהרוס אותם כלכלית ללא הצדקה. פגשתי בפקידים מושחתים, רעי לב, נבלים, שקרנים מקצועיים, נוכלים... על מה מדבר פסק הדין? אולי צריך לבקש מהשופטים שיקחו אותנו לסיור מאורגן ויציגו לנו היכן כל זה מתקיים? לחילופין, אולי נציע להם להצטרף אלינו לסיור מאורגן ונציג בפניהם כיצד הדברים מתנהלים על פני כדור הארץ?

פסק הדין מסביר שאין לעלוב בעובד הציבור, הואיל ו"מקומה של השאלה האם יש אמת או שקר בדברים הינה במסגרת בחינת תוכנה של תלונה כנגד עובד ציבור המוגשת כדין אל הרשויות, הכפופה לפיקוח שיפוטי". נו, נו... מדינת אוטופיה!! לא נואפים, לא גונבים, אין עדות שקר וכל תלונה של אזרח נבדקת ללא משוא פנים. לא, זה לא קטע של אפריים קישון או ארץ נהדרת, אלא עוד הנחת יסוד בפסק דין של בית משפט עליון, ורק צריך ציבור שיתייחס ברצינות לפסק הדין ולבית המשפט. אז ככה... השופטים העליונים הם הראשונים שאין לסמוך עליהם בבדיקת תלונות. העובדה היא, שלמרות שמרבית העתירות לבג"צ הן באשמת הפקידים (כדברי שמגר, ברק וגולדברג) כמעט 100% מהעתירות נדחות. קל להבין מדוע ברק סרב להשיב לשאילתא שהופנתה אליו. מעניינת במיוחד העובדה שארבל הסכימה עם האמור בפסק הדין. ביום 12.5.99 שלחתי אליה מכתב בזו הלשון: "מצ"ב תלונתי מיום 22.4.99 כנגד עו"ד יהודה שפר, שעליה טרם קיבלתי תגובה, ומצ"ב מכתב שהופנה היום אל בית המשפט. אכן סגנון נאה יש לכם בפרקליטות. אני מאמין שסגנון זה אינו ייחודי לשפר וכך מקובל אצלכם לנהוג, לא רק בי אלא בכולם. חבל איפה שאתלונן והרי את פטורה מחובת התשובה לתלונותי." יודגש שנגד שפר הרביתי להתלונן, והיחיד שבדק את תלונותי היה הוא עצמו, שאישר שהוא בסדר. נגד אותו שפר, סגן בכיר לפרקליטת המדינה, נפתח מאוחר יותר בעקבות תלונתי תיק (23/02) בבית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד בגין שיבוש הליכי משפט. לכאורה, מדובר במצב התואם את הנחות פסק הדין, אלא שבמציאות העסקים מתנהלים אחרת. אליקים רובינשטיין, ביום האחרון לכהונתו כיועץ משפטי לממשלה, הורה להפסיק את ההליך המשמעתי נגד שפר, וזאת בתוקף סמכותו על-פי סעיף 79ב בחוק לשכת עוה"ד. ההחלטה, שניתנה תוך ניגוד עניינים קיצוני, נומקה ב"טובת הפרקליט", בעוד שהסמכות להפסקת ההליך ניתנה משיקולי "טובת הכלל". לשכת עוה"ד פנתה בערעור לממלאת מקומו... עדנה ארבל והיא סירבה. השאלה היא, כיצד ארבל שנאבקה נגד בירור תלונה שהוגשה כדין, אישרה ש"שאלת האמת או השקר אמורה להתברר לא בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה המוגשת כדין לרשויות מוסמכות, כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה".

פסק הדין בעליון (רע"פ 2660/05) של השופטים פרוקצ'יה, ארבל וג'ובראן מיום 13.8.08, היה ערעור על פסק הדין במחוזי בחיפה (ע"פ 143/05) של הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים י' דר וא' שיף מיום 6.3.05. בדקתי את הכתוב בשני פסקי הדין ומצאתי עצמי נבוך. פסה"ד במחוזי המליץ מפורשות ליועץ המשפטי לממשלה לבחון שינויים בחקיקה. בפסה"ד בעליון לא מצאתי על כך אלא איזכור בלתי מורגש. אז מה קרה כאן? ב-22.8.08 פניתי אל מזוז בשאילתא בזו הלשון: "בפסה"ד שניתן בביה"מ המחוזי, סיים כב' השופט שיף ואמר: 'אילו דעתי הייתה נשמעת, היינו דוחים איפוא את הערעור אך מעבירים עותק מפסק דיננו ליועץ המשפטי לממשלה על-מנת שיחדד מדיניותו באשר להעמדה לדין בגין העבירה נשוא דיוננו ויבהיר מי הם הגורמים הרשאים להעמיד לדין בגין עבירה זו.

לנוכח הבעיות שבשימוש בעבירה של העלבת עובד ציבור, ראוי אף לשקול תיקון חקיקה שיצמצם את תחולתו הרחבה של הסעיף.' גם כב' הנשיא לינדנשטראוס, סיים במלים דומות: 'הדרך הנכונה, לכן, היא התערבותו של המחוקק. עם זאת, כפי שציין חברי השופט א. שיף, עד אשר יתערב המחוקק בשינוי נוסח העבירה, על רשויות התביעה לנהוג בריסון ולבחון היטב כל מקרה לגופו, ורק במקרים בהם מוצדק הדבר, על-פי ההגיון הבריא, להגיש כתב אישום. אני מצטרף, לכן, לעמדתו כי יש להעביר עותק מפסקי הדין ליועץ המשפטי לממשלה על-מנת שייקבעו הנחיות מדויקות יותר למקרים מעין אלה.' אבקש לדעת אם ואיזה טיפול העניק היועץ המשפטי לממשלה להמלצות בית המשפט המחוזי?" עד כאן השאילתא ולטובת הקוראים נמקד ונחדד את האמור!! הנשיא לינדנשטראוס אמר בפסק הדין: "אולי הייתי מעדיף באופן אישי, כי הגנות מעין אלו המצויות בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע יחולו גם כ"קו הגנה" על ס' 288 לחוק העונשין, היינו: שתהא זו הגנה טובה, אם הדבר שפורסם היה אמת, ואם היה בפרסום עניין ציבורי. עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, ההגנה שבחוק איסור לשון הרע לא הוחלה על-ידי המחוקק על סעיף 288, ועל כן נותר הנאשם ללא ההגנה האמורה. אין בודאי חולק, כי רק הכנסת תוכל להוסיף את ההגנה האמורה, באמצעות חקיקה. כדאי, לכן, שהמחוקק יתן את דעתו בעניין, הראוי להיות מובא בפניו." הרושם הוא שלינדנשטראוס, אילו הייתה באפשרותו, היה מזכה את אונגרפלד. חלפו מספר ימים והגיעה התשובה ממזוז. מה לדעתכם הוא עשה עם ההמלצות שניתנו ב-6.3.05? האם הוא פנה למחוקק? נזכיר שבינתיים אונגרפלד ערער לעליון ומאז חלפו שלוש וחצי שנים. האם כהמלצת הנשיא לינדנשטראוס "עד אשר יתערב המחוקק..." מזוז השהה את התנגדותו לערעור? התשובה היא שלא זה ואף לא זה. ביום 21.2.06, מזוז שלח מכתב אל פרקליט המדינה המודיע כי בעקבות פסק הדין עודכנו ההנחיות. מה לא ברור רבותי?! מזוז החליט שלא לאמץ אלא רק חלק מהמלצות בית המשפט המחוזי, דהיינו הוא דחה את ההמלצות שהיו מונעות את ההרשעה. תמהני, מי יבחן את השאלה, האם בהתעלמות מזוז מהמלצות בית המשפט, אין בכך הפרת אמונים, זילות בית המשפט, או סתם בזיון בית המשפט? מילא מזוז, אך מדוע שלושה שופטים נמנעו מלהקשות על נציגת הפרקליטות דפנה ברלינר (יוזכר שאמה, השופטת דבורה ברלינר, ישבה בדיונים רבים בעליון עם השופטים שבהרכב, בעת שבתה הופיעה בקביעות כפרקליטה מטעם מדינת ישראל, והדבר מנוגד לכללי האתיקה של השופטים)?

מי שאחראי יותר מכולם לחשיפות שונות ולשינויים ממשיים הם "לוחמי צדק מטעם עצמם", ופסק הדין הזה הוא סטירת לחי להם ולדמוקרטיה. דעתי היא שיש לגונן על עובדי ציבור מפני העלבות שלוחות רסן, אך מצד שני, כל עוד לא יהיו גופים שיבדקו תלונות נגדם באופן מסודר ונאות, אין למנוע מאזרחים לקרוא תיגר על עובדי ציבור ולהאשימם החל בשחיתות וכלה בפדופילייה, ולתת לעובדות להתברר. ואסיים בבקשה!! אם השופטים פרוקצ'יה וג'ובראן יקראו את הרשימה, אבקש מהם לעיין בשתי רשימות נוספות שלי, ואודה להם אם יגיבו לנאמר: א. מה מסתיר משרד המשפטים? שבתאי עזריאל. ב. כך בג"צ החריב את השירות הציבורי, שבתאי עזריאל.

כיצד נהגה השופטת עדנה ארבל בפרשת הרב עובדיה יוסף? זוכרים את הפרשה? ביום 9.2.99 יוסף אמר דברים קשים על בית המשפט העליון ("בבית משפט תחתון צריך לשים אותם..."). אומנם מדובר בזילות בית המשפט ולא בהעלבת עובד ציבור אך המרחק באמור בחוק אינו רב. כל המדינה סערה אך אליקים רובינשטיין סרב לפתוח נגדו בהליכים פליליים, והתנועה לאיכות השלטון פנתה לבג"צ (3087/99). בפסק הדין צוטטה חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין, שנכתבה כסיכום לדיון בהשתתפות עדנה ארבל ובכירים במשרד הפנים, וכך בין השאר נכתב: "(1) באתי לכלל מסקנה, כי בסופו של יום השאלה היא לעת הזאת האם המישור המתאים לטיפול בעניין הוא הכלי הפלילי, והאם היינו מעמידים לדין אדם אחר בנסיבות כאלה, כמובן בלא קשר למעמד ציבורי.

(2) לכאורה תיתכן סברה שכן הוא, אך ככלל סברו משתתפי הדיון שעל התשובה להיות שלילית... במקרה של ספק, כשלנגד עינינו חופש הביטוי וכשהדברים באים על הרקע הספציפי - מקובלת עלי המלצת עמיתי, שבנסיבות הקיימות לא יהא זה נכון לעת הזאת לפתוח בהליך פלילי נגד הרב עובדיה יוסף... המסר הוא כי תבונתם המקובצת של המשתתפים סברה, שגם אם נדחה את הטענה שאין כאן מרכיבי עבירה, הנסיבות מצדיקות שלא להוביל לכיוון הפלילי..." באדיבות?! ראוי להתרשם מהיושרה האדירה של רובינשטיין וארבל שבאומץ דנו בשאלה אם היו מחליטים כלפי כל אדם כפי שהחליטו לגבי הרב יוסף והגיעו למסקנה חיובית. הלב ממש מתרחב. כך או אחרת, מהתוצאה הנוכחית מובן שלדעת ארבל, אונגרפלד עשה מעשה חמור יותר ואין ספק שבמקרה דומה, היא לא הייתה מוותרת לרב יוסף (מקווה שלפני קריאת הפיסקה, הצטיידתם במשקפי סקי אטומים, נגד חול בעיניים).