לאחרונה הזדעזנו קשות למשמע מקרים של התעללות בילדים או הזנחה קשה שלהם, ע"י הוריהם הביולוגיים, כאשר ברוב המקרים היה מדובר דווקא באמהות. שמענו על האם "הטליבנית" שהפליאה מכותיה בילדיה, ואף העלימה עין כאשר קיימו יחסי מין זו עם זה. שמענו גם על אותה אם "רחמניה" ששלחה את ילדיה במטוס לבריטניה, כביכול מחשש שרשויות הרווחה יקחו את ילדיה.
בימים האחרונים המציאות אף עלתה על כל דמיון עם המקרה המזעזע של רוז הקטנה, שנפלה קורבן לסב פסיכופט ואם אכזרית. והנה שוב שמענו על אותה אמהות "דכאוניות" שהטביעו למוות את בניהן הקטנים, בים או באמבטיה.
בישראל -הגישה העקרונית היא שראוי לילדים לגדול בחיק משפחתם. עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות - ”להורים החובה והזכות לדאוג לילד". באמנת האו"ם לזכויות הילד, שהתקבלה גם בישראל, נאמר: “דאגתם העיקרית של ההורים תהא טובת הילד".
מסוגלות הורית הנה מידת התואמות של הורה מסוים להעריך נכונה את צרכיו הפיזיים, הרוחניים והנפשיים של ילדו, בקונטקסט גילו והתפתחותו, ולהיות זמין ונכון לענות על צרכים אלה.
אמנם נהוג להאמין כי אין "דרך אחת נכונה" לגדל ילדים. ידוע גם כי נורמות מקובלות של גידול ילדים שונות ממקום למקום, משתנות עם הזמן וקשורות בערכים ובסטנדרטים של החברה הספציפית בה הם גדלים. גם אין קורס להורות - שאנשים חייבים לקחת לפני שהם נעשים הורים.
למרות זאת, הרי שבמצבי התעללות והזנחה קשים של הורים כלפי ילדיהם - קיימת תמימות דעים בדבר הצורך בהפעלת החוק כלשונו ובמלוא החומרה הראויה. עפ"י חוק האימוץ - העילה המרכזית להכרזת ילד בר-אימוץ היא כאשר "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו".
ניתן להיתקל בשאלות על מסוגלותם של ההורים לגדל את ילדיהם גם במצבי פרידה וגירושין של ההורים, למרות שקודם לגירושין- לרוב היה מדובר בהורים נורמטיביים ומסורים. במצבים כאלה, עולה באופן טבעי השאלה - אצל מי יישארו הילדים לאחר פרידת ההורים?
במקרים מסוימים ההחלטה לגבי קביעת ההורה המשמורן - קלה יחסית. וזאת כאשר אחד ההורים אינו רוצה בחזקה על הילד או כשההורה אינו מסוגל מטעמים של פגיעה נפשית אקוטית, פיגור קשה, התמכרות לסמים קשים, או עקב תנאים פיזיים וכלכליים קשים.
הבעיה מתעוררת במלוא חומרתה כאשר שני ההורים נראים, לכאורה, כמתאימים להחזיק בילד, כפי שאכן קורה ברוב המקרים. אבל, בשל קושי להגיע להחלטה משותפת, מורה בית המשפט על ביצוע מבחני מסוגלות הורית להורים, כדי לקבוע מי הוא ההורה הראוי ביותר לקבל את אותה חזקה על הילדים.
מה שאמור לסייע ולהדריך את בית המשפט בנושא קביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון "טובת הילד" שאמור להבטיח לילד סביבה יציבה ומתמשכת מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית.
הערכת פקידות הסעד
לצערי הרב, הגורם המסייע בידי בתי המשפט בהערכה הראשונית של המסוגלות ההורית הן פקידות הסעד. למרות ההתקדמות הרבה שחלה בתפיסה ובנהלים שמנסות להנחיל פקידות הסעד הראשיות והפקידות המחוזיות, בדבר חשיבותם המכרעת של שני ההורים בחיי ילדיהם, הרי שבשטח- פקידות הסעד, ברובן, עדין תופסות את האם כגורם הבלעדי הראוי להמשיך ולטפל בילדים, אפילו אם הממצאים במציאות אינם תואמים להנחה זו.
גם במקרים בהם גורמי הרווחה מתרשמים כי תיתכן בעייתיות קשה בתפקודה של האם עד כדי גלישה מסוכנת מהמציאות או שיקול דעת פתולוגי במיוחד - הדבר זוכה בדרך כלל לתגובה סלחנית ומבינה מצד פקידות הסעד.
אפילו בדיעבד, כאשר מסתבר כי רשויות הרווחה כשלו בהערכת הסכנה הטמונה באם לילדיה, דבר שהוביל לפגיעה קשה בילד ולעתים אף למותו- הרי שהדבר זוכה בד"כ למתן מסכת שלימה של הסברים ותירוצים מקלים: זו הייתה אם "דכאונית", וההיא הייתה צעירה מדיי ו"תלותית". הסברים כאלה שומעים גם כיום, המנסים לצאת להגנת האמהות האכזריות שהיו אחראיות למקרים האחרונים.
לרוב, מוטלת משימת בדיקת המסוגלות ההורית על פסיכולוגים שונים, שלרוב נעדרים הכשרה מיוחדת לנושא זה ונוהגים להתשמש לרוב במבחנים פסיכולוגיים ומבחני אישיות שהנם בעייתיים מאוד ורובם ככולם אינם מתאימים לאבחון ספציפי זה מבחינת מהימנותם ותקפותם. ישנה גם בעייתיות באופן הניתוח שלהם וההטיה הבסיסית לכיוונו של הורה מסוים (לרוב לטובת האם), וביכולת שלהם לנבא את אשר יקרה בעתיד.
מן הראוי כי המדינה תקבע את הגורמים המוסמכים לבצע בדיקת מסוגלות הורית, הן במצבי גירושין והן במצבי התעללות או הזנחה. ראוי כי גורמים אלה יהיו בעלי ידע נרחב בפסיכולוגיה של הילד ובדינמיקה של הורים וילדים, ובעלי הכשרה ספיציפית לעניין זה. ראוי גם שגורמים אלה יהיו חפים מתפיסות מקדמיות וסטראוטיפיות ויבחנו כל מקרה לגופו, על סמך הנתונים והעובדות הקיימים בשטח.
