"כבר במקורות ההלכה היהודית ישנה התייחסות לאחריותו של השיכור על מעשיו"
הקטל בדרכים הוא מכת מדינה אמיתית כבר שנים. אחד המרכיבים החמורים לגורם תאונות הדרכים הוא נהיגה תחת השפעת סמים ואלכוהול. אולם, האבסורד הקיצוני, לדעתי, הוא כי חברות הביטוח אינן יכולות להתנער מתביעת רכוש לגבי רכב שנהג בו נהג שיכור.
כבר במקורות ההלכה היהודית ישנה התייחסות לאחריותו של השיכור על מעשיו. הגמרא במסכת עירובין סה' עא' אומרת כי
"שיכור מיקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה, ממיתין אותו. מלקות, מלקין אותו". ומדרש תנחומא מבדיל בין שתוי שיש לו אחריות מלאה למעשיו לבין שיכור כלוט שאינו מודע למעשיו ואין לו אחריות פלילית. הרמב"ם קבע כי האיסור
"לא תעמוד על דם רעך" הוא מן ההגבלות החמורות ביותר, משום
"שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".
ובעקבותם קובע הרב יואל סירקיס (מגדולי הפוסקים במאה ה-17) כי לשיכור יש אחריות לניזוק על ידו שכן
"מי אנסו להשתכר?". הכניסה למצב שכרות תלויה ברצונו של האדם ועל כן תהיה לו אחריות נזיקית למעשיו.
המציאות הוכיחה בתחומים שונים, כי מלחמה ב"מכות מדינה" צריך לנהל כעניין מערכתי ובכל תחום אפשרי. לכן, הצעתי היא כי המלחמה תהיה במישור האזרחי - היינו, פגיעה "בכיס" של הנוהגים בשכרות.
"חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" הוא חוק מיוחד במסגרת פקודת הנזיקין, העוסק בפיצוי לנפגעי גוף בתאונות דרכים. הגיונו של המחוקק היה, ליצור חוק שבמהותו הוא סוציאלי ואשר בעזרתו יחולק הנטל של הפיצוי והטיפול בנפגעי תאונות הדרכים, על כלל הציבור או לפחות על כלל הנהגים. זאת, מתוך ההנחה כי כמות הנפגעים גדולה, כל אחד עלול להיות הנפגע (נהג או הולך רגל) ויש לפזר את הסיכון קרי את העומס הכספי.
לכן, קבעו בחוק מנגנונים החורגים מכל תביעת נזיקין: מחד מקלים מאוד על הנפגע - כך למשל, אין צורך להוכיח מי היה אשם בתאונה - כל אחד תובע את הביטוח שלו. כמו כן, דוגמה נוספת להקלה על הנפגע היא שחברות הביטוח אינן רשאיות לתבוע בתביעות תחלוף (שיבוב) אחת את השנייה, נקבע מנגנון ל"תשלום תכוף" וכך הנפגע מקבל מייד את כספו.
לעומת זאת החוק מגביל את הפיצוי בסעיפים מסוימים. כך למשל בסעד של "כאב וסבל" (נזק לא ממוני) נקבעה תקרת מקסימום של כ-140,000 שקל, כמו כן, תקרת אובדן הכנסה או כושר השתכרות הוגבלה לשילוש השכר הממוצע במשק.
הפוליסה היא פוליסה אחידה ומאושרת על-ידי המפקח על הביטוח, היינו היא למעשה "מוצר מדף". בפוליסה זו, נאסר על חברות הביטוח לקבוע תנאי לפיו אדם שיהיה מעורב בתאונה לאחר ששתה אלכוהול לא יהיה "מכוסה" ביטוחית (עם זאת, מותר להחריג נהיגה בהשפעת סמים). מצב אבסורדי זה מביא לכך שנהג הנוהג כשהוא שיכור כלוט, יקבל גם הוא אותו פיצוי כמו הולך הרגל התמים.
אמנם, נעשו מספר ניסיונות בעבר לתקן את המצב כך שהביטוח לא יכסה מעורבים בתאונה אשר נהגו תחת השפעת אלכוהול. ניסיונות אלה נעשו הן באמצעות פניות למפקח על הביטוח (כולל פניות הח"מ לפני כמה שנים) והן על-ידי שופטים אשר ניסו לתת פירוש יצירתי לחוק. כך לדוגמה בבית משפט השלום בתל אביב קבע כבוד השופט ירון בשן, כי נהיגה בשכרות מביאה לידי תאונה באופן כמעט ודאי, ולכן יש להוציא "תאונות" כאלו מגדר "אירוע תאונתי", אשר בהגדרתו צריך להיות אירוע בלתי צפוי. התוצאה הייתה, כי הפוליסה אינה מכסה "אירוע" כזה אם קרה על-ידי נהג שבוודאות נהג שיכור.
ניסיונות אלו לא צלחו. ההסבר שניתן היה "צולע" וחלקי ועסק ב"סוציאליות" של החוק ובעובדה, כי יפגעו אנשים שאינם אשמים בשכרותו של הנהג.
הסברים אלה חלשים במיוחד, שכן ההצעה הייתה לפגוע רק בנהג עצמו ולא בביטוח של הנוסעים איתו או של הולכי רגל בהם פגע בשכרותו. כך גם לעניין הרכוש, רק הרכב שבו נוהג השיכור לא יפוצה אלא אם יוכח שהשיכור לקח אותו בלי רשות.
יש צורך ציבורי דחוף לדון בעניין ברצינות. אם אנחנו ונבחרינו בכנסת, רוצים בהפסקת הקטל בדרכים עקב נהיגה בשכרות: יש לאפשר (ואף לחייב) את חברות הביטוח על-פי חוק, לשנות את הפוליסות לרכב (ביטוח חובה וביטוח מקיף), כך שלא יכסו נהיגה בשכרות. זאת, באופן שנהג הנוהג בשכרות לא יהיה הוא עצמו זכאי לפיצוי בשל נזקי גוף ולא לפיצוי על נזק לרכבו.
לעומת זאת, הנוסעים האחרים או הולכי רגל שיפגעו על ידו צריכים להיות זכאים לפיצוי. יתר על כן, הפיצוי שיינתן להם צריך להיות תוך השתתפות הנהג.
הערכתי היא כי פגיעה ישירה כזו בכיסי השיכורים תהיה לה השפעה ניכרת יותר מכל פגיעה אחרת שאינה נראית לעין ועליה נקוט הכלל "לי זה לא יקרה".