"דיקטטורה של אופורטוניסטים", כך הגדירה ידידתי את מציאות חיינו, שבה כ-20 אלף איש – פחות ממספר תושביה של שכונת גילה בירושלים, שמופעלים על-ידי כמה עשרות עיתונאים, סוקרים וספינולוגים, ממליכים עלינו את ציפי, יונת השלום הצחה. "כבר חייתי בדיקטטורה כזו", אמרה האישה, עולה חדשה-ותיקה מרוסיה הסובייטית. דבריה סייעו לי לשים את האצבע על מקור תחושת העלבון שחשו מרביתנו לנוכח הפארסה שהתחוללה לנגד עינינו בשבועות האחרונים סביב ה"בחירות" בקדימה.
אנשי המעמד החדש, שהשתלט על הצמתים המכריעים במדינה, מציגים לנו את הפארסה הזו כדמוקרטיה במיטבה, ולא סתם דמוקרטיה, אלא דמוקרטיה ליברלית המתנאה בזכויות כמו: זכות הבחירה, זכות הבעת הדעה (הנכונה), וכמובן – זכות הניקיון משחיתות, שבה מעוטר כתר המלכה. אלא שהם מתעלמים משתי זכויות קטנות שלנו: הזכות לדעת את האמת, והזכות לכבוד, כלומר לאי-פגיעה באינטליגנציה שלנו. זה שהם לא "סופרים" אותנו, כבר הבנו. אבל שלא ינסו לשכנע אותנו שסקרים יכולים לחזות ניצחון של מועמד, כשהפער בינו לבין מתחרהו עומד על פחות משני אחוזים; וגם שלא יספרו לנו שהמיועדת היא יונה כל כך צחה, ממש בתולה, בפוליטיקה הישראלית, שעדיין לא הוכיחה את עצמה ושעל כן עלינו לתת לה הזדמנות. כי לאמיתו של דבר, היא קיבלה יותר מהזדמנות אחת, ודווקא הציגה לנו את האופורטוניזם שלה – כשהתפרקדה בחיק פורום החווה כשרת המשפטים של הגירוש מגוש קטיף, כשישבה אל שולחן הממשלה שהחליטה לצאת למלחמת לבנון, כשחוללה את ההישג הגדול של החלטת האו"ם מספר 1701 וכשמינתה את אחת ממייסדות 'בצלם' לשגרירתנו באו"ם.
כעת הוצבה יונת השלום הצחה בראש קמפיין קדימה חסר הבושה, מה שמזכיר את הבדיחה על האיש שסיפר לידידו שהוא נמצא בטיפול פסיכולוגי, בגלל השתנת לילה. "נו", שאל אותו הידיד, "והפסקת להרטיב?" "לא", השיב המרטיב בחיוך גאה, "אבל כבר אינני מתבייש בכך". גם באופורטוניזם, שאותו ניסו למכור לנו במהלך הקמפיין הזה כאידיאולוגיה, הפסיקו להתבייש. אומנם את האופורטוניזם הזה – של המנהיג מן הזן החדש, ושל המעמד החדש שמעלה אותו לשלטון – מציגים כ"פרגמטיות", "גמישות", "חופש פעולה", "יכולת תמרון" ו"מתן מענה לצרכים המתהווים" – אך מאחורי כל אלה מסתתרת דיקטטורה של ניהיליזם ציני, מרסק ערכים.
כמה זמן נמשכת "צמיתות"?
כשם שיש הבדל בין חברה המוסדרת על-ידי נורמות המעוגנות במסורת ובערכי היסוד שלה, ואשר מאפשרות לה לטפל באלה הפוגעים בערכיה, לבין חברה חסרת כללי התנהגות ונורמות של הבחנה בין אסור ומותר – כך יש הבדל בין האופורטוניזם ה"אידיאולוגי", שבסגולותיו התרומיות מנסים לשכנענו מנהיגינו, לבין התנהלות מנהיגותית, אומנם במסגרת האפשרי, על-פי נאמנות עקרונית לדרך, שהיא פרי לימוד, מחשבה ושקילה, דיון ובחירה ציבורית. כמו שיש הבדל בין חברה האוסרת רצח, מוקיעה ומענישה, לבין חברה שבה אין כלל איסור כזה, כך יש הבדל בין מנהיג המחויב להשקפה, לרעיון ולמצע, לבין מנהיג הפועל לפי אינטרסים וגחמות של המעמד השליט. עצם קיומן של נורמות מאפשר תיקון, כמו שקיומה של דרך פוליטית מוגדרת – גם אם סוטים ממנה באופן זמני, בשל אילוצים – מאפשר להתנתב חזרה ל"מסלול" שהותווה.
למעשה, האידיאולוגיה האופורטוניסטית מקדשת את היעדר הנורמות והערכים. היא פוטרת את המנהיג ממילוי הבטחותיו והתחייבויותיו כלפי העם שבחר אותו, ובהמשך פוטרת אותו מעצם הצבתן של התחייבויות והבטחות כאלה. המנהיג אינו מציג עוד מצע קונקרטי, אינו מתראיין ואינו מצהיר את עמדותיו – ובשלב הבא, המתרחש לנגד עינינו, העם כמו פטור מן הצורך לבחור את מנהיגיו. האופורטוניזם, שתמציתו היא ביזוי הנורמות והערכים וריסוקם, אינו נותר נחלת ההנהגה בלבד. הוא מחלחל גם לציבור הרחב, וניכר היטב בתחושת האנרכיה והשחיתות הפושה בכל.
אלא שכפי שזיהתה מיד חברתי, בוגרת בריה"מ לשעבר, כאן בעצם מדובר בדיקטטורה של המעמד החדש, שהאופורטוניזם-מרסק-הערכים הוא אחד הכלים להשלטתה. אופורטוניזם זה נועד לשלול מן הציבור עוגן רעיוני, ערכי ומוסרי, להביא לתלותו המוחלטת בשליטים כמורי דרך וכיוון, ולהפיכתו יעד קל לשליטה עריצה. הכלי השני להשלטת הדיקטטורה של האופורטוניזם הוא השקר. כך, במלוא תפארתו הוא הופיע בקמפיין ה"בחירות" המקדימות בקדימה, בדמות סקרים מופרכים ומטעים שהוצגו כמשקפים את עמדת הבוחרים, ובדמות זמן ההצבעה שהוארך במפתיע, בחסות שופט, והוצג כ"הליך בחירות תקין", על-רקע התפטרותו של המתמודד מכל תפקידיו השלטוניים ל"צמיתות" של שבוע.
הצמד של שקר ואופורטוניזם-מרסק-ערכים הוא חיוני ל"פיתוח" הדיקטטורה. באמצעות השקר "מוכרים" לנו את האופורטוניזם כערך, שנועד למעשה למלא את מקומם של כל ערכינו. ערעור אמונותינו וניתוץ ערכינו מביאים לצמצום שאיפותינו לתחום האישי הצר, בעיקר החומרי, בזורעם פקפוק בסגולותיה של הפעילות למען ענייני הכלל, ומרפים את ידינו מן המאבק למען מטרות של החברה ושל האומה. בעזרת השקר והאופורטוניזם משיגים הדיקטטורים את יעדם, שהוא הנצחת שלטונם.
אלא שיעד זה לא יושג בקלות כזו. לרבים "מדי" מאיתנו אין שום כוונה לוותר על הערכים של עמנו, שהועברו אלינו בשרשרת הדורות; אין להם שום כוונה להפסיק לבנות ולפתח את המדינה ולא נטשה אותם השאיפה להמשיך להילחם על קיומה, ובאמצעותה – גם על קיומם שלהם. הם לא יוותרו על כל אלה אפילו לא למען האופורטוניזם.