הכבוד הלאומי המצרי, שנפגע עקב הכישלון במלחמת 1948, הלא היא מלחמת הקוממיות, היה אחד הגורמים שהביאו את הקצין הצעיר גמאל עבד אל נאצר להקים יחד עם גנרל מוחמד נגיב את תנועת הקצינים החופשיים. זו הדיחה ב-1952 את המלך פארוק הראשון וביטלה את הממשל המלוכני, תוך שגרמה ליציאת הכוחות הבריטים ממצרים ושיפרה את כלכלת המדינה.
אלא שבראשות התנועה החלה האידיליה להיסדק כשנג'יב, שבמסגרת המהפכה מונה לנשיא מצרים הראשון, החל לגלות התנגדות לפעולות שהוביל נאצר - ופתח בכך מאבק גלוי ביניהם על השלטון. נאצר, בתגובה, נקט בסדרת מהלכים - בסיוען של כמה יחידות צבאיות ששמרו לו אמונים - שבסופה, ב-25 בפברואר 1954, הדיח את נג'יב ותפס את השלטון.
אף ששמו נקשר בכשלונות הצבא המצרי במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, נתפש נאצר עד היום בקרב עמו כסמל וכדמות פוליטית מהחשובות בהיסטוריה ובפוליטיקה הערבית בת-זמננו. זאת, בין היתר, מכיוון שבתקופתו הפכה מצרים למנהיגת העולם הערבי, כמו-גם בגלל היותו בין מקימי גוש המדינות הבלתי-מזדהות שביקשו בשעתן להתבדל מהעולם המערבי.
