החושך מתחפש לאור?

כידוע, החיים מורכבים ממעלות ומורדות. לא רק מנהיג צריך לצאת מעצמו ולרדת אל העם, גם כל אדם נדרש לכך ביחס לזולתו. לעתים קרובות אנחנו נמנעים מכך, ואז התוצאה עלולה להיות ירידה (נפילה) בלתי מתוכננת ועל כן כואבת. כאשר הירידה מתוכננת או לפחות נלקחה בחשבון מראש, זה פחות כואב. הבעיה היא שאנחנו נוטים להתעלם מירידה ומתייחסים אל מקומנו העכשווי, בהנחה שאנחנו מרוצים ממנו, כאל מקום קבוע. אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת גג): [א] לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. אחר כך הוא מונה כ"ח עתים שמתחילות ב-עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת, ומסתיימות ב-עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם. אם נבין את הפרק הזה כמתייחס למהלך חייו של האדם הפרטי, לא של עמים ומדינות בעולם הזה, הרי שלדעת החכם, עֵת מִלְחָמָה היא מצב תודעתי תדיר יותר מאשר עֵת שָׁלוֹם. בהתאם להתבוננות שלנו עד כאן, ההסבר לכך הוא פשוט; המלחמה היא פנימית, של האדם עם עצמו על הצעד הבא בהתקדמותו הרוחנית. על הצורך לצאת מעצמו כדי לבצע מהלך דרוש אבל לא כל כך מהנה. על ההכרח לָצֵאת וְלָבוֹא. אדם שהגיע לשלמות של משה רבינו, שוב אין לו צורך ואף לא יכולת לָצֵאת, לרדת ממדרגתו הגבוהה כדי שהעלייה הבאה תהיה למדרגה גבוהה יותר, ולפיכך גם אין לו לאן לָבוֹא. אין עוד בעולם הזה מדרגה שהוא יכול להגיע אליה. הוא סיים את תפקידו. אבל כנ"ל, כל עוד האדם חי בעולם הזה, חייו מורכבים ממעלות ומורדות בכל תחומי החיים, שהם כ"ח העיתים שמנה קהלת, וימים אלו הם ההזדמנות שלנו לעלות אחרי הירידות הגדולות שחווינו בשנה שחלפה. המהלך הזה אינו פשוט כלל וכלל, ופרשת השבוע אומרת זאת בבירור, כי הקב"ה מבטיח: [יח] וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. הבעל שם טוב מפרש כי כפל הלשון הַסְתֵּר אַסְתִּיר מלמד על מצב שההסתר עצמו מוסתר, שלא מבחינים שיש כאן הסתר פנים, ולכן בטוחים כי זהו המצב הנכון והרצוי. אדם יכול להיות בטוח שחייו מתנהלים כראוי והוא הולך בנתיב שהתורה מתווה לו, בעוד לאמיתו של דבר הוא הולך בכיוון הפוך לחלוטין מזה הרצוי. זהו בערך המצב שמתאר הנביא ישעיהו (פרק ה'): [כ] הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. וההסתר הזה נובע מן המדרגה הנעלית ביותר באלוקות, אָנֹכִי, האין סוף בכבודו ובעצמו דואג שיהיה הסתר כפול. כיצד נבין זאת? הרי ברור לנו שאין הקב"ה רוצה להכשיל אותנו חלילה, אז למה הסתר פנים, ועוד כפול? נקודת העניין היא שיהודי נדרש להשקיע מאמץ כדי לגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותו. השקעה כזאת יכולה להיות דרושה רק במצב של הסתר פנים ולנבוע מתוך הידיעה שאכן יש השגחה כזאת; ומה שאין מבחינים בה – זה רק מפני שלא מתבוננים מספיק, מפני שמייחסים תופעות שונות לידו של המקרה העיוור. אם ההשגחה האלוקית על כל הנבראים הייתה גלויה, ללא כל הסתר פנים, לאדם לא הייתה עבודה ולא היה נדרש ממנו שום מאמץ כדי להגיע אל ה'. במצב כזה, הפסוק הפותח את ההפטרה של השבת (הושע י"ד) [ב] שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, היה נותר לכאורה חסר משמעות. דווקא מכיוון שהמציאות הקבועה היא של הסתר פנים ואפילו של הסתר כפול – חושך שֶׁמִדַּמֶה לאור, דוקא במצב הזה יש משמעות לעבודה בכלל ולעבודת התשובה בפרט. כדי לחדד את הרעיון נאמר שבמצב כזה לא הייתה לנו בחירה חופשית אמיתית, וגם לא היינו חותרים להתקדם יותר ויותר. שהרי בבסיסה של חתירה כזאת מונחת ההנחה שיש באפשרותי להתקדם ואני גם נדרש לעשות זאת. ההתקדמות היא אל עבר האין סוף, כפי שהסברנו לא אחת. אם הוא היה מתגלה אלינו – לאן היה לנו להתקדם?! עולה מכאן שלאמיתו של דבר, ההודעה וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי משמעותה עבורנו היא חיובית מאד. בחיצוניות זה נראה רע, גם דברי הנביא ישעיהו אודות אלה שמתבלבלים בין אור לחושך ואף שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, נפתחים בקריאת הצער, הוֹי. כי אכן בגלוי, קשה לראות מה טוב בהסתר הפנים. סביר להניח שכולנו היינו רוצים חיים קלים קצת יותר, ולפחות שנבין את מהלכי ההשגחה העליונה. שההסתר לא יהיה כל כך מוחלט. במקום זה לא רק שיש הסתר, אלא שההסתר עצמו מוסתר, כאילו כדי לבלבל אותנו. וההסבר הוא כנ"ל, הכל לטובתנו. ומה שנותר הוא להתפלל שתהיה לכולנו חתימה טובה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים, בגשמיות וברוחניות גם יחד.