הספר הממתין

ראשי המתכננים נחשפו למחקר שעוסק ב"נוף הנראה", אך בה בעת היו מודעים להיווצרותו של "אי-השוויון המרחבי" בנגב בכל הקשור למשאבים כמו קרקע, תחבורה ומים המצויים באופן היסטורי אצל חלקים באוכלוסיה הכפרית בנגב, לעומת אוכלוסיה רחבה שחיה בערים ובעיירות ושהודרה מזכויות אלה. המתכננים נמנעו מלהתמודד לעומק עם שאלה זו שיש בה חומר נפץ חברתי-פוליטי, סברו שאי-השוויון הזה אינו נראה בנוף הנוצר בנגב וקיוו שהפיתוח העתידי יקהה פערים אלו. לאחר שתמ"א 35 פורסמה ונשמעה ביקורת חברתית נוקבת על תוכניותיה בנגב, החלו כמה מתכננים לשנות מספר היבטים בתכנון, במגמה לענות על הביקורת. מאליו יובן אם כן, כי ניתוח תוכניות המתאר הנו חלק מחקר ה"נוף הנראה" ומסייע בדרך זו להבנה ולתפיסת המרחב שעוצב בידי האידיאולוגיות התכנוניות והלאומיות של שנות התשעים.² יתר על כן, קרוב לוודאי שלתוכניות אלה, מהן שבוצעו ומהן שלא, השפעה ישירה על גיבוש זהותו של הפרט ושל הקבוצה האתנית, ועל גיבוש הזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית כולה. תוכנית מתאר במהותה היא תוכנית מווסתת הקובעת את האסור והמותר בתהליכי הבינוי והפיתוח. ברם, עיון מעמיק יותר ברציונל העומד מאחורי התוכניות הללו מוכיח שהן מכילות הרבה יותר, בעיקר בהיבטים של אידיאולוגיה, תרבות, ציפיות, פוליטיקה, מסורת תכנונית ועוד.³ תוכניות המתאר של שנות התשעים נכללות בהגדרה כתורמות לאיכות השלטון, בעיקר המקומי. באותן שנים היה התכנון לחלק מאשכול איכות ההסדרים שכולל כללים, תקנות, נורמות ופיקוח על היבטים שונים בחיי האזרח ובמיוחד על הפיתוח והבנייה. התכנון קובע מה כן ואיפה לא, למה, כמה, איך לעשות ובאילו תנאים. יותר מכך, המתכננים בעשור זה כבר השתלבו במגמה הטוענת שעקרונות הרגולציה מבוססים על ההכרה בזכויות הדורות הבאים, משבחת את יציבותה של המדינה ועמידותה החברתית-כלכלית ומאפשרת לעולים החדשים, במיוחד במדינת הגירה כישראל, לקחת חלק בעיצוב חייהם ועתידם.⁴ התפתחות ברעיון "פיזור האוכלוסיה" תוכנית-האב לישראל משנת 1951 בראשות האדריכל אריה שרון, שעוצבה על-פי עקרונות פיזור האוכלוסיה וכיבוש השממה כפי שבאו לידי ביטוי בדברי דוד בן-גוריון וקברניטי המדינה, הייתה הראשונה שהציגה תוכנית-אב פיזית לנגב והייתה לתוכנית-העל המכוונת את תוכניות המתאר המחוזיות והמקומיות. במהלך שנות השישים הוכנו מספר תוכניות שהמשיכו לראות בנגב אזור מועדף לפרישת האוכלוסיה ובאמצע שנות השבעים אושרה תמ"א 6, שאף היא חיזקה את רעיון פיזור האוכלוסיה כאבן מרכזית בתכנון האזור.⁵ החל משנות השמונים, הוגדרו עיירות הפיתוח ומיקומן בשיח התכנוני מהפרספקטיבה המבנית-ביקורתית תוך הדגשה של התוצרים השליליים. עתה הודגשה חלוקת העבודה הכלכלית והפוליטית שיצרה אי-שוויון בין הספר לליבה ואשר נלוותה לפרויקטים הלאומיים הגדולים. בחינה באמצעות מושגים מתחום הכלכלה, הפוליטיקה, בניין האומה (כור היתוך), מודרניזציה, תהליכי הפרטה, גלובליזציה ושימושי קרקע תוך השוואה למרכז - הוכיחה כי עיירות הפיתוח יצאו נפסדות. יתר על כן, בשיח הציבורי נטען כי מגמות הגלובליזציה והפיתוח הטכנולוגי חשפו את אזורי הפריפריה למתחרים קשוחים ובלתי מתחשבים. מצב זה יצר קודים של אוכלוסיה מוגדרת שהונעה לאזורים מוגדרים וכך לא יצא לפועל "כיבוש השממה" המתוכנן, "כור ההיתוך" הופעל לצורכי שליטה והגנה על האליטות ויצירת הישראלי החדש התרחקה מהגשמתה. בשנות התשעים כבר ברור היה כי תוכניות המתאר עברו דרך ארוכה מאז ימי אריה שרון – מאידיאולוגיה ששאבה כוחה מקולקטיביזם לאומי גבוה המתקיים במשטר אליטיסטי ולכן מכפיפה תוכנית המשרתת יעדים לאומיים - לאידיאולוגיה המקבלת את כללי השוק כערך מכריע, נוטה לפלורליזם מוגבל ומוכנה לראות בעיצוב חלופות התכנון בקרקע - גורם נדלנ"י.⁶ דומה כי בנגב, יותר מבכל אזור ספר אחר, נוצרה הסכמה בין רעיונות של האדריכלים והמתכננים בדבר הצורך ליישב את הנגב על-פי עקרון "המדרג היישובי" לבין האידיאולוגיה של השמאל שתבעה "פיזור האוכלוסיה" לשטחי הספר ואזורים הסמוכים לגבולות החדשים. על אף העדיפות בפועל שהעניקו הקברניטים למרכז - ביקשו מנהיגי המדינה הצעירה להכריז על השוליים, כלומר על ספר הנגב, "כספר מועדף" וביקשו בכך לתבוע לגיטימיות לפזר בו את האוכלוסיה ולמזג בו גלויות.⁷ ברם, בפועל פותח הנגב בידי משרדי החקלאות והשיכון, הסוכנות, קרן קיימת, התנועות הקיבוציות והמושביות המיישבות, המשרד הביזורי "מפעל הנגב", וועדות שונות שקיבלו סמכויות מהממשלה ואשר בתקציבים מצומצמים ובכוח אדם מועט, העדיפו הישגים קטנים ומקומיים על פני יישום עקרון פיזור האוכלוסיה, שממילא לא ניתן היה להגשימו באזור. ⁸ התוכניות בהן ידון המחקר: א. תוכנית "קדמת נגב" (נגב סיליקון) משנת 1991. ב. "תמ"א 31, תוכנית המתאר הארצית לבנייה, פיתוח וקליטת עלייה", שאושרה בממשלה בשנת 1993. ג. "תוכנית-אב לישראל בשנות האלפיים - תוכנית ישראל 2020", תוכנית-אב שפורסמה בשנת 1993. ד. "תוכנית מתאר מחוזית לדרום - תמ"מ מס' 4/14", שפרסמה דוחות והסבר בשנים 1992 - 1994 ואושרה סטטוטורית בשנת 2000, למעט תוכניות הפיתוח. ה. "תוכנית מטרופולין באר שבע - 4/14/23", אשר אושרה במועצה הארצית לתכנון ולבנייה בשנת 1998. ו. "תוכנית מתאר משולבת לבנייה ופיתוח לשנת היעד 2020 - תמ"א 35", שהוחל בתכנונה בנובמבר 1996 ואושרה סטטוטורית בנובמבר 2005.

תוכנית "קדמת נגב" הייתה פרי עבודתה של ועדת היגוי שמינה שר האוצר יצחק מודעי בינואר 1991 בראשות הרצל שפיר. ברקע התוכנית עמדה העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שהיה הכרח לקלוט אותה במהירות תוך שמירת המבנה היישובי-כלכלי הקיים ולמנוע את ריכוזה בערי המרכז. יתר על כן, המפלגות אותן ייצג הליכוד ביקשו להוכיח את כושר העשייה והקליטה שלהן בנגב בהשוואה למחדלים ארוכי הטווח של מפלגות השמאל. העובדה שהמנדט לצוות התכנון ניתן מטעם משרד האוצר ובמימונו, אותתה למתכננים ולציבור שהפעם, בניגוד לעבר, תזכה התוכנית לגיבוי כספי של הממשלה לאורך זמן. הוועדה התרכזה בשטח הנגב בלבד, ומטרתה הייתה לקלוט כ-400,000 תושבים במרחב באר שבע והנגב הצפוני-מזרחי על-ידי פיתוח כלכלי, חברתי ופיזי מואץ, במשך חמש השנים הבאות. ואכן, ברוח רעיון פיזור האוכלוסיה, הציגו שפיר וצוותו את היעדים הבאים: פיתוח מרחב צמיחה חדש בדרום המדינה, באזור גיאוגרפי שגבולותיו הוגדרו במרחב שבין באר שבע-ערד-דימונה-ירוחם-רמת חובב וחוזר לבאר שבע. התוכנית ראתה בנגב שטח בעל חשיבות גיאו-פוליטית ייחודית והדגישה שיש לבסס את הנגב מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית ובכך לאפשר לאזור להוות גשר גיאוגרפי מוצק לשיתוף פעולה עם מדינות האזור. רעיון הפיתוח המתחשב בנוף הוגדר בוועדה כפיתוח פיזי מבוקר והרמוני, תוך כדי שמירת איכות הסביבה וטיפוח ערכי טבע ונוף. התוכנית הציעה שורה של פרויקטים חדשניים והעריכה כי עלותם תגיע ל-13 מיליארד דולר.⁹ תוכנית "קדמת נגב" קשרה קשר אמיץ בין פיתוח הנגב לבין פיתוחה של באר שבע כעיר גדולה המקרינה על סביבתה. באר שבע התוכנית נמנעה מלקבוע במפורש שעל באר שבע לתפקד כמטרופולין כבר בחמש השנים הקרובות, וזאת מתוך הנחה שהפיתוח והזמן יעשו את שלהם. היא אף הייתה בין התוכניות הראשונות שסירבו להתייחס אל הקרקע כ"ערך מקודש לעם" והבליטה את יתרונות הנגב הבאים לידי ביטוי במצאי, בזמינות ובעלות הנמוכה של הקרקעות לבינוי, כלומר העניקה להן מימד נדל"ני לאומי.¹⁰ שאלת הבדווים – נדרשת פשרה בעת עיצוב התוכנית חיו בשבע עיירות הבדווים כ-30,000 נפש ובפזורה כ-40,000 נפש אשר התגוררו ב-1,200 אתרי אוהלים וצריפים. בין המתכננים הוסכם כי התנאי לפיתוחו של הנגב כרוך בהשגת הסכם בין מדינת ישראל לבדווים בדבר הבעלות על קרקעות הנגב על בסיס הידברות ופיצוי. התוכנית הצביעה על הקושי להגיע להסכמה, כי מחד-גיסא תבעה המדינה בעלות על רוב קרקעות הנגב ומאידך-גיסא, תבעו הבדווים בעלות על קרקע זו מכוח החזקה. משום כך המליצה התוכנית לראות בהקמת ערי הקבע לבדווים במרחב פרויקט העומד בפני עצמו, בהנחה שזמן רב עוד יעבור עד לפתרון הסכסוך החברתי-קרקעי. מסקנתם הייתה כי יש ליישב את הבדווים בערים הקיימות, או לשקול הקמת ערים נוספות, וזאת תוך חמש עד שמונה שנים. התוכנית לא הציעה לבנות צורות התיישבות חדשות עבור הבדווים ואף לא תבעה מהמדינה להכיר ביישובי הפזורה כיישובים חוקיים.¹¹ באר שבע - מעיר מרכזית למטרופולין התוכניות לקידומה של באר שבע ל"עיר מרכזית בנגב" נבעו מתפיסת המתכננים ש"קדמת נגב" היא תוכנית המשתלבת בתמ"א 31 ולכן תמכו ראשיה ברעיון באר שבע כמטרופולין רביעית בישראל.¹² לטענת המתכננים, הקשרים האזוריים ההכרחיים למטרופולין יחוזקו על-ידי מערכות תחבורה מפותחות, כולל מערכת הסעה המונית. בעתיד, כמטרופולין, בנוסף להיותה עיר מגורים אשר תציע מגוון אפשרויות דיור, תתפתח באר שבע לעיר המספקת שירותים עסקיים, בנקאות, תקשורת, מחשוב, מידע ועוד.¹³ הקביעה שבאר שבע תתפתח בסופו של דבר למטרופולין היתה, אם כן, רק שאלה של זמן ותקציב. תוכנית מרקיעת שחקים כלפי התוכנית הושמעו אמירות כמו "עוד ועדת היגוי לנגב" ו"עוד הטפות מוסר של מומחים מהצפון", שהייתה בהן נימה רוגזת בשל יהירות המתכננים מהצפון ולאו דווקא ביקורת במישור המקצועי. אזרחי הנגב טענו ששוב הגיעו מומחים מתל אביב במכוניות ממוזגות, הציעו מה שהציעו וחזרו מהר למרכז הארץ, והנגב ייוותר עם עוד תוכנית בין העשרות הרבות שכבר הוצעו בעבר ולא בוצעו. המתכננים, שככל הנראה לא האמינו ביכולת הממשלה ליישם את הפרויקטים באופן מיידי, ראו עצמם חופשים לנהוג ביד רחבה והציעו להעניק לנגב 14-13 מיליארד שקל. המבקרים טענו כי זה סכום דמיוני בכל קנה מידה תכנוני.¹⁴ החיפזון בהכנת התוכנית גרם שתיראה יותר כמסמך לביצוע מאשר כתוכנית מתאר. את עקרון תפרושת האוכלוסיה היא קיבלה, אך במשמעות הסיסמה בלבד, מבלי יכולת להצביע על מקורות תעסוקה, מוסדות חינוך ותרבות ותשתית לקליטת כחצי מיליון אזרחים בחמש שנים. גם תמיכתה המובלעת בצורך לפתח את באר שבע כמטרופולין רביעית וגם יחסה לשטחים הפתוחים ושמירתם בעבור ערכי טבע ונוף, נשמעו כמצוות אנשים מלומדה ללא הצגת מסגרת קונספטואלית מחייבת. דומה כי החיפזון בהכנת התוכנית והפזילה לנתיב הפוליטי שנדפה ממנה – השגת רווחים פוליטיים לטובת בעלי המנדט – לא קידמו את המטרות המוצהרות של המדינה בנגב.

בינואר 1993 אישרה הממשלה את תוכנית המתאר הארצית לקליטת עלייה, תפרושת אוכלוסיה ותעסוקה, שקרויה תמ"א 31 והוכנה בראשות המועצה הארצית לתכנון ולבנייה. הייתה זו תוכנית כלל-ארצית, שקבעה כיעד לשנת 1995 קליטת מיליון עולים, בהנחה שכלל האוכלוסיה של ישראל תגיע באותו מועד לשמונה מיליון נפש בקירוב. התוכנית נמסרה לצוות התכנון בידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה בראשות משרד הפנים ובתקצובו. בדרך זו ביקשה הממשלה לשלוט בתהליך פיזור האוכלוסיה האקוטי ובפיתוח ארוך הטווח. בראש צוות התכנון עמדו האדריכלים עדנה ורפאל לרמן. ראוי לזכור שעד תחילת התכנון, כבר משנת 1968 חל גידול דרמטי בגודל האוכלוסיה ובהתפרשות השטח הבנוי. בעוד שבשלהי שנות השישים היו במדינה כ-50 מיליון מ"ר שטח בנוי, הרי שכעבור 20 וכמה שנים גדל השטח הבנוי ל-130 מיליון מ"ר. בנייה בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת זו, שהפכה את המדינה לאחת מהצפופות בעולם, החרידה את המתכננים והקברניטים שביקשו לרסנה ולתעלה לאפיקי תכנון ארוך טווח. משום כך היו אלה יעדי התוכנית: לקבוע תוכנית פעולה רב-שנתית ואסטרטגיה תכנונית לבנייה, לפיתוח ולקליטת עלייה, ולקבוע את גודלם החזוי של יישובים וכיווני התפתחותם בחמש השנים הקרובות, תוך חיזוק הדרום ומעמדה של באר שבע כמטרופולין. החידוש בתוכנית היה שהיא נתנה עדיפות לפיתוח המטרופולינים על פני ערי הביניים והיישובים החקלאיים ובכך העדיפה את הצמיחה הכלכלית על פני ההכרח להיצמד לרעיון "פיזור האוכלוסין". היא שללה הקמת יישובים חדשים (מלבד בפריפריה), התנתה את המשך פיזור האוכלוסין בפיתוח מוקדם של מקורות תעסוקה בפריפריה והגדירה את היקף ההרחבה האפשרי לדעתה בכל המגזר הכפרי. התוכנית התקבלה על מרכיביה העיקריים משום שמצד אחד הבטיחה את קידומן של עיירות הפיתוח שהיו מחויבות לימין ומצד אחר, אפשרה ליישובים הכפריים-חקלאיים שהיו מחויבים בעיקר לשמאל להתרחב ולהסב קרקע לצורכי בנייה. בנוסף, היא הציעה לקרב את הפריפריה למרכז – שם בעיקר ישב הציבור הנוטה לימין וכן ביקשה להימנע משגיאות שנות החמישים ולא ניסתה להקים "מעברות" ברחבי הארץ – דבר שדיבר אל השמאל שחש עדיין רגשות אשמה כלפי קליטת העלייה ההיא. מצב דמוגרפי חדש אחת המטרות החשובות שהציבה המועצה הארצית בפני מתכנני התמ"א היתה, קליטת העלייה בלי לפגוע בערכי הטבע והנוף ולא על חשבון איכות הסביבה.¹⁶ בעקבות האתגרים שעמדו בפניה, קבעה התוכנית מספר יעדים שברובם מהווים המשך ליעדי תוכניות משנים קודמות. היעד הראשון שהוגדר במשך השנים כ"פיזור האוכלוסיה", הופיע בתוכנית כיעד שעיקרו קליטת העלייה הצפויה מברית המועצות לשעבר ופיזורה ברחבי הארץ תוך דגש על חיזוק הדרום, ערי הנגב ובאר שבע כמטרופולין. בניגוד לתוכניות קודמות שביקשו לחזק את גבולות ישראל באמצעות הושבת עולים חדשים לאורכם, נמנעה תמ"א 31 מלהציע זאת. כור ההיתוך משנות החמישים חזר בתוכנית זו כיעד המאפשר לעולים להיטמע במהירות באוכלוסיה הוותיקה בערי ישראל ולא להתיישב בפריפריה החקלאית המרוחקת מהליבה הכלכלית-תרבותית של ישראל. כך גם יעד השאוב מתוכניות מתאר קודמות שביקש לבצע פיתוח ללא פגיעה בנוף, הוגדר בתמ"א 31 כשמירה קפדנית על השטחים הפתוחים, שמירת משאבי טבע וערכי נוף, והגנה על שטחים האמורים להישאר ברמת פיתוח תיירותי מינימלי. בעת גיבוש ההגדרה של המרחב המטרופוליני הדרומי, נקבע בתמ"א 31 העיקרון שעל פיו יש לבאר שבע יתרון יחסי בולט רק ביחס לתחום הגיאוגרפי הנמצא בעורפה – ממזרח לעיר, מדרום וממערב. משום כך לא הוצע להרחיב צפונה את תחום ההשפעה של מטרופולין באר שבע.¹⁶ הגדרות אלה אפשרו למתכננים למקם את באר שבע בראש הפירמידה כמטרופולין עתידי ולמדרג את עיירות הפיתוח שסביבה כמותני מרחק, תחבורה ותעסוקה. מטרופולין הצפון, כלומר חיפה ואזור המגלש (פתחת הגליל) ובאר שבע ובנותיה - שעשר שנים קודם לכן כונתה בידי החוקרים י' גרדוס וא' שטרן "רגיופוליס" - אמורים היו עתה להפוך למטרופולין כדי "להרוויח מהעלייה" ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית.¹⁷ חידוש מול מסורת במרס 1997 קבעה תמ"א 31 כי תוכניות יישוב הקבע הקודמות של הבדווים במסגרת תוכניות-האב - אינן אטרקטיביות מספיק. מתכנני התמ"א הסבירו כי מרבית הבדווים בעלי הקרקע חוששים עדיין לעבור לערים מאחר שתביעותיהם על הקרקע אינן מוכרות על-ידי המדינה. בנוסף, המעבר לעיר יכריח אותם לוותר על מסורת מגורים רבת-שנים. קונפליקט בסיסי זה וחוסר האטרקטיביות של המגורים בעיירות, מוליד לדעת התמ"א "פזורה בדווית" בלתי חוקית ההולכת וגדלה בהתמדה,¹⁸ כאשר כוח המשיכה של העיירות קטן והולך ומונע את "הפזורה" מלהיקלט בהן. משום כך נדרש מאמץ משפטי-חברתי-תכנוני-אזורי יוצא דופן על-מנת להתמודד עם בעיה סבוכה זו.¹⁹ התוכנית ביקרה באופן גלוי את טיפולה של הממשלה ביישוב הבדווים. היא הזהירה, שאם יימשך המצב הקיים, ייפגעו האינטרסים של מדינת ישראל לטווח ארוך. ללא הסדר קרקעות עם הבדווים, "תפסיד" המדינה את הנגב הצפוני שהוא הרזרבה הקרקעית החשובה ביותר שלה לעתיד.²⁰ הפרברים – סכנה ותקווה מתכנני תמ"א 31 קבעו כי בין השנים 1991-1880 נטשו את באר שבע כ-60 אלף נפש, רובם צעירים, משכילים ומבוססים שהיוו כ-50% מאוכלוסיית העיר. בשל תלותה המוחלטת בממסד השלטוני, חזרה באר שבע להיות עיר מדברית, העומדת בסדר עדיפות ממשלתי נמוך. משום כך, קבעה תמ"א 31 כי לגבי מטרופולין באר שבע נדרש ריכוז מאמץ ליצירת מסה של אוכלוסיה גדולה הנהנית מרמת שירותים גבוהה בעיר ובסביבתה הקרובה. העיר הוצגה כיעד מרכזי ועיקרי לפיזור האוכלוסיה, וכל האזור - כבעל הפוטנציאל הגבוה ביותר לקליטה, תעסוקה ובנייה.²¹ פער בין רעיונות ויישום – ביקורת המשרד לאיכות הסביבה הגיב בביקורת מסוימת על תוכנית תמ"א 31 ובעיקר על המלצותיה הנוגעות לשמירה על שטחים פתוחים. לדעת המשרד, יש להתרכז דווקא בשטחים סביב קריית גת ובאמצעותם להפנות משאבים וכוח אדם מיומן דרומה.²² מבקרים אחרים הדגישו את הזמן הקצר בו הוכנה תמ"א 31 אשר ביקשה לתת, ללא בדיקה יסודית, מענה תכנוני לתוספת של 1.6 מיליון נפש בישראל תוך חמש שנים. עוד נטען כי רעיון מטרופולין באר שבע ויישומו מותנים במערכת החלטות נוספת הקשורה במדיניות, בהקמת תשתיות ובשינוי סדר עדיפות לאומי בפיתוח. מכיוון שההתניות לא מומשו, הרי שהישגי התוכנית באשר לפיתוח הנגב נותרו צנועים למדי.²³ בקרב הבדווים נשמעה ביקורת כלפי תוכניות תמ"א 31 גם בשל אי-שיתופם ואף הדרתם מתהליכי התכנון. הם עמדו בתוקף על דעתם שרק תוכנית לפיתוח כפרי הבדווים בפזורה שתהיה מוכרת על ידם, תהיה בעלת תוקף מחייב.²⁴ הביקורת טענה כי באר שבע הנמצאת בהידרדרות תפקודית, ללא מע"ר, כששירותים רבים נמצאים במצב של התמוטטות, אינה מתאימה ליישום רעיון המטרופולין. התשתית העירונית בזבזנית וקיימת עזיבה מתמדת של תושבים לפרברים ולמרכז הארץ. קליטת העולים מברית המועצות נעשתה בחופזה, ללא תכנון, ופגעה בשטחים המיועדים לפיתוח אורבני. עד שנת 1993 לא הצליחה העיר לבסס מנהיגות עירונית שיש לה ייצוג פוליטי במוסדות השלטון בישראל ולכן היא קופחה ועודה מקופחת מבחינת הקצאת משאבים. מיקומה הגיאוגרפי, הרחק מהליבה, מרתיע מתיישבים חדשים ודומה שעצם החזקת העיר ושמירה על הקיים היא משימה משמעותית ואין למהר ולהטיל עליה את כל התפקודים של עיר מטרופולינית.²⁵ באשר לנגב, נכשלה תמ"א 31 ביישום המרכיבים העיקריים אותם הדגישה. למרות שהמדינה הפנתה אלפי עולים לנגב הרי שב-1993, מאזן ההגירה בבאר שבע היה שלילי.²⁶ הקמת מפעלים חדשים והכנת מקומות תעסוקה עבור העולים השתהו עד שנמוגו. כמו-כן לא נפתרה בעיית הקרקעות והתעסוקה בקרב המגזר הבדווי. באר שבע אומנם הוכרזה רשמית כמטרופולין רביעית, אך לא הופנו תקציבים מתאימים כדי ליישם רעיון זה. בנוסף, סיכוייה להתקדם למעמד של עיר מטרופולין היו תלויים במצב הגיאופוליטי החדש - שלום עם מצרים וירדן. ברם, הללו לא הבשילו בשל התמוטטות הסכמי אוסלו ופרוץ האינתיפאדה ועשרות הפרויקטים הענקיים שהובטחו בתכנון - נשכחו.

תוכנית מחוז הדרום משנת 1993, התייחסה אל הנגב כאזור ספר שיש להציבו ברמות איכות גבוהות של תעסוקה ומגורים. גבולות שטח התכנון הכילו את נפת אשקלון המשתרעת על שטח של מיליון ורבע דונם, וכן את העיר באר שבע, עיירות הפיתוח וההתיישבות החקלאית. הצוות התייחס למצבה הקשה של אוכלוסיית הבדווים הנמצאת בשלבי מעבר שונים לעיירות. הצוות הסכים כי מיקומו הגיאו-פוליטי של מחוז הדרום מקנה לו מעמד של גשר יבשתי בין האוקיינוס ההודי והים התיכון מצד אחד, ובין אפריקה ואירו-אסיה מצד שני. אולם, עקב המצב הפוליטי (בראשית שנות התשעים) במזרח התיכון - רק חלק קטן מפוטנציאל הפיתוח הגלום במחוז מומש עד כה.³⁵ בעקבות מסקנות אלו, הקים מנהל התכנון במשרד הפנים צוות היגוי, שהתבקש להכין בדחיפות תוכנית מתאר חדשה לבאר שבע. מכיוון שמשרד הפנים היה המממן והמכוון, ברור שהמתכננים חיפשו "שביל זהב" בין שלוש נקודות ההכרעה – מטרופולין באר שבע עכשיו או בשלבים; פתרון שאלת הבדווים לפני התוכנית או לאחר יישומה, ומידת פיתוחה של הפריפריה ללא קשר למטרופולין העתידית. התוכנית כונתה תמ"מ 4/14 ובראשה עמד נחום דונסקי. לידו פעלה ועדה מקצועית שבראשה עמדה דינה רצ'בסקי. התוכנית אושרה בינואר 2000 ויש לה מאז מעמד סטטוטורי, למעט תוכנית הפיתוח הנלווית. התוכנית הפכה לחלק מהתכנון המסדיר ומימושה הותנה מראש בסדרי העדיפויות והקצאת המשאבים של ממשלות ישראל, כפי שהם באים לידי ביטוי בתקציב השנתי.³⁶ הדעות היו חלוקות לגבי התוצר המוגמר. היו שראו בהצעות הוועדה פיתוח רעיונות תוכניות המתאר, תוך ניסיון אמיתי ליישם את חזון פיזור האוכלוסיה בשיטות ובתוכנים המתאימים לשנות התשעים. אחרים ראו בתמ"מ 4/14 תוכנית המהווה תרגום של המלצות תמ"א 31 לרמה האזורית, כמעט ללא שינויי גישה או הדגשים. יותר מכך, הם האשימו את התוכנית כי היא התעלמה מהבעייתיות הכרוכה בשסעים האתניים של הנגב ובפערים הכלכליים הבולטים בתוך האזור עצמו.³⁷ לאחר בחינת החלופות, הוצע דגם פיתוח המעדיף הקמת מטרופולין דרומית שמרכזה באר שבע, כאפשרות הטובה ביותר לקידום ולפיתוח הנגב כולו. כלומר, יצירת מרחב בחירה בעל כוח משיכה גדול בבאר שבע.³⁸ העידכונים שהוכנסו לתמ"א 4/14 התבססו על יעדיה של תמ"א 31, שדגלו בפיזור האוכלוסיה באמצעות המטרופולין הדרומית, יישוב חבלי הארץ הריקים כלומר, כיבוש השממה ופיתוח כלכלה מודרנית באמצעות מחקר ותעשיה מתקדמת. כתוכניות אחרות ביקשה התוכנית לפתח את הנגב בלא להרוס את הנוף.³⁹ הסכמה תמנע המשך העימות התוכנית הציעה כי הסדרי הפשרה בענייני הקרקע יתבססו על תקדים "חוק השלום" (רכישת מקרקעין בנגב - 1980 תש"מ), בו נקבעה לראשונה זכות החזקה של הבדווים תוך שיתופם בתהליכי הגישור והפשרה.⁴⁰ לבדווים הוצעה "חלופה עירונית למחצה" המשלבת את המשך העיור בצד מתן אפשרויות להיענות לדפוסי תרבות ולעיסוק כלכלי מסורתי בחקלאות. העקרונות שהנחו את התוכנית היו: המשך יישוב הבדווים ב-7 העיירות הקיימות ופיתוחן כיישובים עירוניים ויישובים עירוניים למחצה. זאת בצד בנייה רוויה יותר בעיירות וציפוף מרכזיהן והכנתן להשתלבות במטרופולין. בנוסף יוקצה בשולי הערים שטח חקלאי. שטח זה יכלול חקלאות בעל, מקנה וחממות, ואף יושקה במים מטוהרים.⁴¹ על אף שהתוכנית נועדה לעדכן את תוכנית המתאר המחוזית הקודמת משנות השבעים והתיימרה להשתלב במהלך הקליטה הגדול אותו עיצבה תמ"א 31 - לא הושגו מטרותיה העיקריות. תלותה בתקציב השנתי של הממשלה; אי-יכולתה ליזום פרויקטים מחוללי שינוי ולהביא עבורם אוכלוסיה איכותית מהצפון והיצמדותה למהלכי התכנון הגדולים של תמ"א 31, עשו אותה לעוד תוכנית מחוזית המצביעה על מטרות כלליות בלא קשר ליכולת הפוליטית-כלכלית ליישמן. תוכנית-אב פיתוח ומתאר למטרופולין באר שבע – 2000 תוכניות המתאר הארציות והתוכניות הרעיוניות לא קידמו באופן יסודי ומהיר די הצורך את פיתוח הנגב ובינוי באר שבע כמטרופולין. חשיבות יישוב ספר הנגב נותרה כסיסמת בחירות, אך לא יושמה. משום כך גיבשו עיריית באר שבע, מינהל מקרקעי ישראל ומשרדי הממשלה שלוש תוכניות-אב מתאר, המהוות יחדיו רצף תכנוני אחד. שלוש התוכניות אוחדו וכונו "תוכנית-אב מתאר עירוני ופיתוח מטרופולין באר שבע". התוכניות האלה כללו: 1. תוכנית-אב למטרופולין באר שבע. 2. תוכנית פיתוח למטרופולין ולעיר (מטרופולין 2000). 3. תוכנית מתאר מקומית לעיר באר שבע. בין המתכננים היו ד"ר יהויכין גור, האדריכל שמאי אסיף, נחום דונסקי, פרופ' עזרא סדן ואחרים. תוכנית-האב למטרופולין באר שבע אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה במאי 1998. המועצה אף הורתה למסד את מטרופולין 2000 ובעיקר את רעיונותיה לגבי המשך יישוב הבדווים כשינוי מס' 23 לתוכנית המתאר המחוזית 4/14.

תוכנית-אב מתאר לבאר שבע ולמטרופולין באר שבע - משנת 1996

המתכננים קיבלו כעובדה מוגמרת את מעמדה של באר שבע כלב המטרופולין הרביעית במדינה.⁴² הדיונים החלו באשר לדרכים הרצויות להשגת יעד זה והשלבים בלוח הזמנים הצפוי. לדעתם, אם התוכניות לגבי הנגב ימומשו - בעיקר בתחום התעשיה, הכרייה וההפקה, המלונאות והתיירות בים המלח - ייווצרו יותר מ-42,000 מקומות עבודה חדשים. בהאמינם כי התוכנית תקנה תנופה לאזור צפו ראשי התוכנית, בעידוד מנהיגי היישובים בנגב, כי בשנת 2000 יתגוררו במטרופולין באר שבע כ-321,500 נפש.⁴³ המתכננים קבעו כי יש למהר ולהפוך את באר שבע ל"קטר" שימשוך את רכבת הנגב ופירוש הדבר – להופכה במהירות לעיר הזכאית להוות לב המטרופולין.⁴⁴ תוכנית הפיתוח המצורפת לתוכנית המטרופולינית הציגה אומדן להשקעות הנדרשות למימוש התוכניות בשנים 2015-1995, בסכום כולל של כ-20,5 מיליארד דולר.⁴⁵ בדוח המסכם קבע האדריכל אסיף, כי קיים פער משמעותי בין מטרת-העל "ליצור מטרופולין" לבין המצב החברתי, המשקי והפיזי של הנגב. חבריו, אשר הדגישו את העובדה כי מתחדד והולך הצורך הלאומי בפיתוחו של האזור כמטרופולין דרומית חזקה, שאבו ביטחון בעת תכנון המטרופולין הדרומית מקביעותיהם של ארבע תוכניות קודמות: תמ"א 2/6 לפיזור האוכלוסיה, תמ"מ 4/14 למחוז הדרום, תוכנית האב ישראל 2020 ומסקנות עבודת המעקב והבקרה על תמ"א 31.⁴⁶ עקרונות התכנון המטרופוליני התכנון נועד לצמצם את הפער החברתי-כלכלי בין באר שבע המדשדשת לבין יישובי הלוויין הפורחים (עומר, להבים ומיתר) וזאת על-ידי פיתוח מערכת שירותים ציבוריים משולבים ומשותפים לכל חלקי המטרופולין. הכוונה הייתה להכין מבחר גדול של צורות מגורים, שיבטיח את כושר המשיכה של המטרופולין הן לאוכלוסייתו והן לאוכלוסיה חיצונית. התכנון ביקש ליצור מערכים מרחביים של מגורים ותעסוקה אשר יקטינו את הביקוש ליוממות בין חלקי המטרופולין השונים. התוכנית הדגישה כי יש לסגל את ראיית יישובי הבדווים כחלק מהמרקם המטרופוליני, תוך שמירת היבדלות מרחבית נאותה לקבוצות האוכלוסיה השונות.⁴⁷ כמו בתוכניות אחרות קבעה גם תוכנית זו, כי האיזון הנדרש ושילובם של יהודים ובדווים במטרופולין לא יתקדם כל עוד לא נפתרה שאלת קרקעות הבדווים, וכל עוד לא הוצעו עבורם צורות התיישבות אחרות מלבד העיירות.⁴⁸ מטרופולין ומדבר עוד לפני פרסום תוכנית-האב בשנת 1996, התלבטו השותפים לתכנון בשאלה מהו סוג המטרופולין המתאימה לנגב. חלקם צידדו במטרופולין "תואם תל אביב" ואחרים סברו שיש לייחד אותה מהמטרופולין המקובלת במרכז הארץ. כך התגבש דגם שהושתת על "עיר מוטת סביבה וחברה". המתכננים המשיכו את הרעיון שפותח בתוכנית 2020 וביקשו לבנות מטרופולין של איכות סביבה - שתהיה ייחודית לנגב. מטרופולין המכירה בערכי הטבע והנוף, המקפידה על חיים אורבניים בהרמוניה עם ערכים אלה, היא חלופה אמיתית למי שבוחר מתוך הכרה חיובית ותוך מחויבות קהילתית גבוהה, חלופה שמבטיחה איכות מצטברת והמשך התמחות והעצמה.⁴⁹ כשל תכנוני מספר חוקרים סברו כי תוכנית המתאר למטרופולין באר שבע לוקה ב"חזון יתר" וכי היא צמודה פחות מדי למגבלות ולמציאות. לעתים, כך הם הזהירו, גורמת נטייה מעין זו להצגת תוכנית היוצרת ציפיות, אך חוסר יכולת להגשימה מוליד אכזבה של הקבוצות השונות במרחב, הנוטות להאשים אחת את רעותה בכישלון יישום התוכנית. מבקרי התוכנית טענו גם כי נטייתה של התוכנית להרחיב את המטרופולין וליבתה דרומה - היא כשל תכנוני. כך נוצר ניגוד בין נטיית התושבים המחפשים להתיישב באזורים צפוניים יותר בגלל אקלים נוח יותר, נוף רך יותר וקרבה למרכז (כדוגמת ההתפשטות לכיוון יישוב הלוויין להבים, שכונת רמות ועוד) לבין מצאי הקרקעות הנוח לפיתוח ונטול החסמים הביורוקרטיים בדרומה של העיר. בשל כך עלול להיווצר מצב בו הפיתוח בדרום יעכב את ההתפתחות המטרופולינית כולה.⁵⁰ עוד נטען, כי בהצעות לגבי אופי מטרופולין באר שבע אין יתרונות שיגרמו לתחרות אמיתית על לב האוכלוסיה המתגוררת במטרופולינים אחרות בארץ. השיקול המרכזי באפיון המטרופולין חייב להיות תעסוקה - והוא חסר. כך גם עולה חשש, כי התוכנית שממשיכה את תמ"א 31 ותמ"מ 4/14 לא תזכה לסיוע הכספי של הממשלה ולא תיושם. מבקרים אחרים טענו שדווקא חלופת "מטרופולין מוטה תעשיה" היא המנוף החשוב ביותר ליכולתה של באר שבע להתמודד עם המטרופולינים במרכז וחבל שלא זו הייתה בחירת המתכננים. ממילא "המתכננים" ו"התוכנית" אינם קובעים הרבה והשחקנים הראשיים בתרחיש - בעלי הון, בעלי עסקים, האוכלוסיה הוותיקה והבדווים - אינם נוהגים לפי תוכנית מוכתבת. מסקנת המבקרים הייתה כי במקום להרחיב את הקיים, יש להגשים את "החלום האמריקני" (מגורים בפרבר איכותי) בקרקעות הזמינות ללא הגבלות פיתוח.⁵¹ דומה כי היו שלושה צדדים חלשים לתוכנית: חזונם של המתכננים בדבר הקמת מטרופולין דו-לאומית; ציפייתם להשוות את הרמה הסוציו-אקונומית של יישובי עיירות הפיתוח וערי הלוויין לזו של תושבי ליבת המטרופולין; ואמונתם כי ניתן ליצור בבאר שבע מטרופולין רב-לאומית (הכוללת את הבדווים) של איכות.⁵² לאמיתו של דבר, הוצעו אכן דרכים רבות להגשמת רעיון הקמת כרך גדול בנגב, אך לא נמצא הקשר הברור בין תוכנית-אב עירונית לבין היכולת המעשית והתקציבית לבנות את המטרופולין כבעלת איכות ייחודית לנגב. לכל היותר, אם תיבנה, יהיו משולבים בה מספר אלמנטים ייחודיים לאזור היכולים להוסיף מימד מסוים לכוח המשיכה שלה בעתיד.⁵³ תוכנית מתאר מקומית – באר שבע 2020 תוכנית המתאר המקומית באר שבע 2020 נועדה לעדכן ולתקן את תוכנית מתאר באר שבע (06/02), שהייתה בתוקף מאז שנת 1969. כדי לבנות מטרופולין אחרת, אטרקטיבית, שתתחרה עם המטרופולינים בצפון, הניחה התוכנית כי איכות המקום והסביבה, האקלים היבש והנוף המדברי, הרוגע של שולי המדבר וחלוציות סביבתית יכולים ליצור "מנוע" שיוביל למטרופולין המקווה. עקרונות התכנון של הצוות הדגישו את הצורך ביצירת עיר המושתתת על מערך קונצנטרי אחיד, התומך במרכז מטרופוליני-עירוני, הנסמכת על רשת צירים ושדרות ומערכת כבישים טבעתיות-היקפיות המקשרים ומשרתים את העיר וסביבתה. עוד דובר בפיתוח התחבורה הציבורית, בצורך באיזון היקפי בין מגורים, תעסוקה ומוסדות, פיתוח תיירותי של נחל באר שבע והחייאת העיר העתיקה. הוצע גם למהר ולצופף את השכונות הוותיקות ואילו את השכונות החדשות כמו רובע נוה נוי, נוה זאב ורמות, להותיר פתוחות.⁵⁴ איחודן של שלוש התוכניות, ללא התניה תקציבית או תכנונית ביניהן, והרצון לפתור ברמה המקומית שאלות כבדות משקל כמו שילוב הבדווים במטרופולין, אופייה של המטרופולין והדגש הרב שניתן למדבר כפוטנציאל למשיכת משפחות איכות – גרמו לבלבול רב בין הרשויות ולהאטה בהשלמת הפרויקטים. יתר על כן, הממשלה התייחסה להצעות ברמה ההצהרתית שלהן אך לא הייתה מוכנה לגבות רעיונות אלה בתקציב רב-שנתי. השאלה הגדולה, האם דרושה קודם כול מסה קריטית בעיר ובפריפריה כדי לבנותה כמטרופולין, או לבנותה גם ללא התחשבות במצב העכשווי הקשה – נותרה פתוחה.

ביום 5 בנובמבר 1996, הורתה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה לערוך תוכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה ופיתוח - תמ"א 35 - לאחר שכבר ברור היה שתמ"א 31 אינה עונה על צורכי המדינה כלומר, אינה מפתחת את הנגב כפי שהתחייבה. הכנת התוכנית לוותה על-ידי אדריכלית דינה רצ'בסקי, מנהלת מינהל התכנון, והוכנה על-ידי "ארץ", צוות תכנון רב-תחומי. התוכנית חויבה לאתר עתודות קרקע לפיתוח מגורים, תשתיות, תעסוקה ושירותים, תוך הבטחה של איכות חיים, שמירת טבע ונוף; התוכנית אף חויבה לשמור על העיקרון התכנוני המוביל: "פיזור האוכלוסיה" תוך הטמעת רעיון פיתוח באר שבע כמטרופולין אשר יביא בהכרח לפיתוח ולאכלוס הנגב כולו. לגבי מגזרי האוכלוסיה האחרים, הסכימו ראשי התוכנית לקדם את תהליכי השינוי בחברה הבדווית ולשפר את רמת החיים שלה. בראש צוות התכנון שעיצב את תמ"א 35 עמדו האדריכל שמאי אסיף והפרופסור אריה שחר, בפיקוחה של ועדת היגוי בת 52 חברים. בממשלה, שמימנה את מהלך התכנון רב-השנים, נתפסה התוכנית כמשרתת את הסכמי השלום וכמעדיפה את המגזר החקלאי-כפרי על פני הפרברים ועיירות הפיתוח. ברם, גם ראש הממשלה אז, אהוד ברק מטעם השמאל, לא הצליח לאשרה סטטוטורית בשל התנגדות הימין, גופים ירוקים וחברתיים, ראשי מועצות אזוריות, ראשי הבדווים ונציגי מפלגות ותנועות נוספות שחברו אליהם. לאחר קרב פוליטי-מקצועי ממושך אושרה התוכנית באופן רשמי בנובמבר 2005 אך רבים מרעיונותיה, בעיקר בהקשר לספר ולפריפריה, כבר היו לא רלוונטיים. המתכננים ביקשו להגשים באמצעות פיתוח רעיונות קודמים, מספר מטרות בנגב: רעיון "העדפת יישובי הספר" הופיע בתוכנית כביסוס להעדפת הנגב, שיתוכנן כאזור בעל כוח משיכה. רעיון "השמירה על ערכי טבע, מורשת ונוף" הפך בתוכנית זו לשמירה על השטחים החקלאיים, צמצום הפגיעה בשטחים הפתוחים ושמירה הדוקה על עתודת קרקע; הנגב כ"אזור מחקר ופיתוח" היה לרעיון שביקש לפתח אזור בעל כושר תחרות כלכלית; הרעיון של "הנגב כגשר יבשתי בינלאומי" הפך בתמ"א 35 לאזור גיאו-פוליטי הקושר את כלכלת ישראל עם הארצות השכנות ומשתלב בכלכלה הלאומית והבינלאומית (גלובליזציה); רעיון חיזוק יישובי הספר ועיבוי ההתיישבות בסמוך לגבול נוסח בתמ"א 35 כ"תמיכה ביישובים קיימים, חיזוק כל גווני וצורות ההתיישבות ומניעת בנייה עירונית פרברית חדשה". המתכננים הדגישו כי מטרות אלה, כולל צמצום הפער בין המרכז לפריפריה, יש ליישם תוך שמירה קפדנית על האופי הסביבתי-נופי-ייחודי של האזור.⁵⁵ לפנינו אם כן, לראשונה, תוכנית מתאר סטטוטורית, הקובעת כי יש להעדיף את הנגב בהיבטי תכנון ופיתוח על פני אזורי המרכז והצפון באורח ברור מאוד ולאורך זמן רב מאוד.⁵⁶ תשתית, הון אנושי ומחקר ופיתוח המתכננים סברו שמכיוון שהנגב הוזנח עד כה בהיבטים של פיתוח והתיישבות ואף הפך במידה רבה לחצר האחורית של מדינת ישראל,⁵⁷ יש להגדיל את מלאי הון התשתיות הפיזיות מ-16 מיליארד ש"ח בשנת 1995 ל-101 מיליארד ש"ח בשנת 2020. ההשקעות במרחב יכוונו לתחומי התעסוקה, התיירות, התרבות והפנאי.⁵⁸ תמ"א 35 תשים דגש מיוחד על פיתוח התשתית החקלאית במרחבי הנגב ובעיקר על פיתוח מקורות המים.⁵⁹ לקראת שנות ה-2000 הציעה תמ"א 35 להפוך את הנגב למרכז תעסוקה מתקדם. כלומר, ארגון מחדש של אזורי התעשיה/תעסוקה הקיימים והקמת אזורי תעסוקה חדשים על בסיס תעשיות עתירות ידע ברמת בקע, ליקית, קדמת נגב. כמו-כן הוצע להקים בשערי העיר תעשיות מודרניות באתרים כמו: עתידים בנגב, פארק שדה תימן ופארק שגב. הישגי המחקר והפיתוח בתחום החקלאי מצביעים על כי ניתן ורצוי להמשיך בתנופה וחדשנות בפיתוח חקלאות כלכלית-סביבתית-נופית שתשתלב בתנאי המדבר המיוחדים.⁶⁰ פיתוח המערך היישובי הבדווי תמ"א 35 בחרה שלא להתעלם גם מבעיית "הפזורה" (התיישבות בדווית בלתי חוקית ולא מוכרת על-ידי המדינה) המחייבת פתרון שיטתי. ההצעה קבעה שיש להכריז על הסדרת יישובי הבדווים בפזורה כפרויקט לאומי, מקיף ורב-שנתי שעיקרו, פיתוח מלא ואיכותי של היישובים הקיימים והפיכתם ליישובים אטרקטיביים. הפתרון יתבע הסדר של התביעות הקרקעיות; הקמת מרכזי שירותים ליישובי הפזורה, שישמשו גרעינים אטרקטיביים ליישובי הקבע הנוספים; ויתר על כן, יש למסד באופן הדרגתי חלק מההתיישבות הקיימת בפזורה וגיבושה מסביב לרהט ולשש העיירות ומסביב למרכזי השירותים החדשים. הפזורה תשתלב לפי דעת המתכננים בפיתוח החדשני של חקלאות-כלכלית-סביבתית-נופית על-פי מגמות תמ"א 35 וכן תשתלב בפיתוח התיירות בנגב על בסיס הסביבה הטבעית והמורשת התרבותית. מבלי להמתין לאישור הסטטוטורי, הוברר במהלך מאי 1998 שהשלטונות הורו להקים 5 יישובים בדוויים חדשים – שלמעשה, רובם מהווים הכרה ביישובים קיימים בלתי חוקיים. במשרד לתשתיות לאומיות בראשותו של השר (דאז) אריאל שרון הוצע להקים 4 יישובים חדשים בהם: יישוב עבור שבט אבו-כף, שיוקם צפונה מבאר שבע וממזרח לעומר; יישוב עבור שבט התארבין אל סאנע, שעתיד לקום בין צומת להבים למשמר הנגב (לאחר בג"צ אושר לאחרונה האתר בו יקום יישוב בדווי ראשון לא עירוני); יישוב עבור שבט עזאזמה באתרים שברמת הנגב ובדריג'את ועבור שבט אבו-רביע שיוקם באזור כסייפה.⁶¹ שימור מורשת, נוף, פנאי ונופש ארגון המרחב הפתוח בנגב ייעשה, לדעת תמ"א 35, על-פי הגבולות הטבעיים תוך הדגשת העקרונות הערכיים-מרחביים. הכוונה לערכי הטבע, הנוף והמורשת ולמימוש הפוטנציאל התיירותי הייחודי בשמורות , במאמץ לחשוף את הציבור בפני התיישבות מדברית בעבר ובהווה. תוכנית תמ"א 35 חילקה את שטח הנגב ל-12 אזורי תכנון נופי כמרקמי שימור. כמו-כן נלקח בחשבון מקומו החשוב של הנגב בדרך לארצות התיור השכנות - ירדן ומצרים, וערכי תיור משותפים כגון: דרך המסחר הקדומה, היא "דרך הבשמים" ועוד.⁶² אילת נתפסה על-ידי המתכננים כעיר היכולה לפתח את הקשר לעקבה, פטרה, ומעברי הגבול בטאבה ובערבה, ובכך להוות עיר יציאה למצרים ולירדן. למתכננים היה ברור כי הפוטנציאל התיירותי חייב להתבסס על שטחים מחוץ לעיר כמו נופי ההרים ובקעת הירח, עין נטפים, תמנע והיישובים הסמוכים.⁶³ התנגדות חברתית ומקצועית ראשי מועצות אזוריות בנגב הציגו בפני שרים ומתכננים את הפגמים בתוכנית בכל הנוגע ליישובי המרחב הכפרי. כך התברר כי ראשי המועצות האזוריות ביקשו לדחות את שיטת המרקמים העירוניים שמציעה תמ"א 35. הם קבעו כי שיטה זו מאפשרת התרחבות בזבזנית של השטחים הבנויים על חשבון השטחים הפתוחים החקלאיים. תשובת המתכננים כנגד טענות אלה התבססה על הקביעה, כי שיטת "המרקמים" ושטחי החיפוש נותנת מענה גמיש לצורכי גידול האוכלוסיה, שעל-פי תחזית תמ"א 35 תגיע בשנת 2020 ל-9 מיליון נפש.⁶⁴ על-מנת לנגח את תמ"א 35 הציגו נציגי המועצות האזוריות את מהלכי הבינוי והפיתוח במרחב הכפרי כמאיימים על אופייה "היהודי-דמוקרטי" של המדינה. טיעון זה רומז לכך כי המשך המצב בו הממשלה נמנעת מאכיפת חוקי התכנון והבנייה ובו אין התמודדות עם הבנייה הבלתי חוקית של הבדווים, עלול להגדיל את "מגמת האי-איזון הדמוגרפי" לרעת היישוב היהודי.⁶⁵ קובלנתם של ראשי "הרשות לפיתוח הנגב" כלפי מתכנני התמ"א בכל הנוגע ליישוב הבדווים, התמצתה בטיעון כי התוכנית לא גיבשה קריטריונים לקבלת החלטות על אופי ההתיישבות הבדווית בנגב, וכן שלא נמצא מקום בתוכנית הארצית לפרט את הכמות, הגודל והמיקום המדויק של הישובים.⁶⁶ הבדווים מצדם תמכו בתוכניות המתנגדות לתמ"א 35 ואשר מבקשות לחזק את הזהות האתנית-לאומית ערבית של הבדווים בנגב. מכאן אף צמחה הדרישה לפיתוח באר שבע כמטרופולין דו-לאומית, תוך הבלטת הזהות הטריטוריאלית המקומית.⁶⁷ בינואר 2000 החליטה הממשלה להיענות לתביעות הבדווים והסכימה כי תמ"א 35 תאפשר הקמת של יישובים בדווים בנפת באר שבע. השטחים של בקעת באר שבע ובקעת ערד ממזרח לעיר יחליפו סטטוס, ובמקום מרקם שמור משולב, יסומנו כמרקם כפרי המאפשר פיתוח ובנייה. בהחלטה זו הייתה היענות עקרונית לתוכנית של המועצה האזורית הבדווית ליישובים בלתי מוכרים, שדיברה על אספקת שירותים ברמה הגושית מצד הממשלה אפילו אם לא ננקטו ערכים תקציביים.⁶⁸ ביקורת בהיבט דמוגרפי הביקורת בתחום הדמוגרפי על התוכנית הופנתה כלפי גישתו של ראש צוות תמ"א 35, שקבע בדצמבר 1997 כי הקרקע בישראל הייתה עד כה ערך לאומי ואילו היום היא הפכה למוצר נדל"ני לכל דבר. מכאן נטען כלפי ראש הצוות כי הוא ניסה להגן על קבוצת מתכננים, עורכי דין ויזמים ממרכז הארץ, שהחליטו להביא קץ על מעט הירוק שנותר במרכז ישראל. ולכן מזלזלת התוכנית בערך הקרקע החופשית ובערך פיזור האוכלוסיה, וזאת בשעה שישראל עומדת מול קריסה רחבה בתחומים רבים נוספים, ביניהם המרכיב האקולוגי ההופך לדומיננטי יותר ויותר. חבל, כך ציינו בצער המבקרים, כי התכנון הלאומי בתמ"א 31 ו-35 הקדיש תשומת לב רבה לליבה, לתל אביב ובנותיה, תוך שהוא "בועט" בציונות ומפקיר את הספר והפריפריה. יתר על כן, נטען עוד, כתוצאה מהזנחה זו אף באר שבע הוזנחה והדיבורים על מטרופולין רביעית הם מליצות בלבד. בנקודה אחת נוצרה הסכמה בין הביקורת לבין מתכנני תמ"א 35 - על-מנת למנוע קריסה יש להגביר את המאמצים לפיזור האוכלוסיה למרחב באר שבע.⁶⁹ בין המבקרים היו גם חברי הלובי החקלאי בכנסת ובמוסדות העיקריים, שחששו שתמ"א 35 תשים קץ להפשרות הקרקע הנרחבות אותן הם ביקשו להשיג על-מנת להתרחב ולהתבסס על ענף ייצור חדש - נדל"ן. ראשי הרשויות המקומיות חששו מפני ההשקעות הגדולות בתשתית שיידרשו מהם אם יוחלט לצופף את מרכזי הערים. פוליטיקאים הציגו בעיות הקשורות ביישוב הגליל (שלצורך ייהודו המהיר ייתכן שיהיה צורך בהקמת עיר חדשה) ולשאלת הקמת מרכזי תעשיות על קו התפר. בעיתונות היומית הובאו טיעונים כנגד תמ"א 35 מחשש שתגרום נזק לאיכות החיים במדינה אם התוכנית כפי שהיא - תאושר. לדעת תמ"א 35 הפערים הסוציו-אקונומיים בין הישראלים הגרים במרכז הצפוף וסמוך למקומות העבודה עתירי ההון לבין הנגב והגליל, יגדלו ויצטרפו לשסעים הקיימים כבר במדינה.⁷⁰

במהלך שנות התשעים הפכו נושאי התכנון העירוניים והארציים לכוללניים יותר. ההתייחסות לתוכנית פסקה מלהיות התייחסות לתוכניות המתאר לסוגיהן כמשימה חד-פעמית, והפכה לתפיסה המלווה את התכנון כתהליך מתמשך, ממש כשם שמפת ההתיישבות והעיר המרכזית בנגב הלכו והתפתחו במשך הזמן. וכך, אם בשנות הארבעים והחמישים התיימרו תוכניות הפיתוח והמתאר לתכנן את צורתה הסופית של העיר ואת המדרג היישובי-חקלאי סביבה, הרי שהחל משנות השישים מציגות תוכניות אלה מדיניות בנייה ופיתוח עניינית שנמנעת מלקבוע זכויות בנייה. בשנות השמונים נוצר דפוס חדש של הצגת תוכנית המתאר – כתהליך, על כל מורכבותו והדינמיקה המחשבתית שמעצבת אותו. עתה נוסף מימד חדש לתוכנית המתאר – ניסיון להציגה כתוצאה של שכלול תהליך הביצוע כחלק מתהליך התכנון. בשנות התשעים הוצגו בפני הציבור תוכניות מתאר בהן בלטו דרכי החשיבה שהפכו להיות תיאור של מדיניות ועשייה חברתית-כלכלית המלווה במושגים תכנוניים אזוריים והמבקשת לשרת את האינטרס של כל קבוצות האוכלוסין. נוכחנו אם כן כי התוכניות - קדמת נגב, תמ"א 31, ישראל 2020, תוכנית מתאר מחוז דרום 4/14, תוכנית-אב מתאר באר שבע על שלושת חלקיה ותמ"א 35 - נאחזו בערכים לאומיים מקובלים כמו פיזור האוכלוסיה, מיזוג הגלויות, כור ההיתוך, עיבוי הגבולות ומניעת הצטופפות במרכז, תוך ניסיון לתת להם היבטים תכנוניים מרחביים חדשים. כלומר, התוכניות קיבלו עליהן את סדרי העדיפויות הלאומיים המקובלים בציבור זה עשרות בשנים וביקשו ליישמם באמצעות הסדרת הפיתוח, התחשבות בערכי מורשת, נוף וטבע, פיתוח אטרקציות בספר למשיכת כוח-אדם מעולה והצגת עיר המחוז באר שבע כמי שעתידה להיות לב המטרופולין הרביעית. כל התוכניות התנו את יישומן במציאת התקציבים הענקיים הדרושים לפיתוח ספר הנגב. מלבד התקציבים, היה על המתכננים והמיישמים לדלג מעל חסמים מדיניים-פוליטיים והתנהלות פוליטית שברובם נמנעו מלתבוע בגלוי את עצמאותו של הנגב ובפועל חיזקו את קשריו המסורתיים למרכז; חסמים תרבותיים, ערכיים ואידיאולוגיים הקשורים ברובם בתדמיתו הנמוכה של הנגב; חסמים תכנוניים וסטטוטוריים שתוקנו בעבר ולא התאימו לשינויים של שנות התשעים; חסמים סביבתיים וחסמי מדיניות קרקעית לאומית שלא אפשרה את פתרון שאלת הבדווים.⁷¹ תוכניות המתאר והאב ביקשו לצמצם את הפער בין ספר לפריפריה, עיקרון שהודגש היטב בתמ"א 32, ומרביתן הציגו את חשיבותו של הנגב מבחינה גיאופוליטית כמקדם את השתלבותה של ישראל במרחב וכמחזק את גבולותיה הדרומיים.⁷² אין תכנון בלא פתרון בעיית הבדווים תוכניות המתאר של שנות התשעים הכירו בעובדה שאין יותר אפשרות להמשיך ולתכנן את פיתוח הנגב בלי להתחשב בצורכי הבדווים ובזכויותיהם. כך קבעה תוכנית "קדמת נגב" כי התנאי לפתרון שאלת הבדווים הוא הסדר שאלת הקרקעות בין הבדווים למדינה. גם תמ"א 31 קבעה שהתנאי לפיתוח מרחבי בנגב הוא פתרון הסכסוך הקרקעי ואף הזכירה את הסכנה האזרחית-חוקית שבהמשך קיומה של "הפזורה" כיישובים בלתי חוקיים. תוכנית ישראל 2020 ביקשה לשלב את הבדווים בעיקר מבחינת תעסוקתית ויישובית במרחב המעוייר שנתפס כיחידת תכנון, שתצעיד את הנגב קדימה. תוכנית המתאר המחוזית 4/14 טענה כי הפיתוח לא יתקדם בלא השגת פשרה הוגנת עם הבדווים שתתבסס על תקדים "הסכם השלום" משנות השמונים, בו הכירה המדינה לראשונה בזכות החזקה של הבדווים על קרקעותיהם. תמ"א 35, קבעה רק לאחרונה כי תנאי להמשך הפיתוח הוא השגת פתרון של קבע לסכסוך הקרקעי ומתן אפשרות לתושבי הפזורה להתיישב ביישובים לא אורבניים.⁷³ הקשר בין עיר מטרופולין לפיתוח הנגב תוכניות שנות התשעים ראו בנגב את השטח הפתוח האחרון שנשאר בידי המדינה, ויש לתכננו מראש כדי להימנע מחזרה על שגיאות העבר. מכיוון שהתוכניות הושפעו מהמצב הפוליטי שהשתרר לאחר הסכמי אוסלו, הן ביקשו לפתח את הנגב לא רק כחבל ספר ישראלי אלא כגשר גיאו-פוליטי למדינות השכנות. יתר על כן, התוכניות קשרו את פיתוח הנגב עם הפיכתה של באר שבע מעיר מחוז למטרופולין. לטענתן, רק עיר במעמד מעין זה תוכל להקרין על פיתוח ובינוי הנגב כולו, כולל יישובי הלוויין, ערי הבדווים, ערי הפיתוח והפריפריה החקלאית. זה ועוד. עיר מטרופולין המשמשת מרכז לערי לוויין תתחזק מבחינה חברתית-פסיכולוגית-תרבותית-תדמיתית ובכך תאיץ את פיתוח הנגב כולו.⁷⁴ ניתן אם כן לומר, שבשנות התשעים הבשיל רעיון באר שבע כמטרופולין, והנגב כגשר לארצות השכנות, שפותח לראשונה בשלהי שנות השמונים. התוכניות הדגישו כי על-מנת ליישם את רעיונות המתאר יש להקצות לכך תקציבי ענק הן לביצוע הפרויקטים והן להזרמת כוח אדם מהמרכז ומהצפון. התקציבים שלא הוקצו ואף החילופים הרבים שנעשו במשרדים הממונים על ביצוע התוכניות מנעו את יישום הרעיונות המרכזיים של תוכניות המתאר ולא הצליחו להפוך את הנגב לאזור התיישבות לגיטימי. במאמץ רב ובסיוע של המתיישבים שלא ויתרו על הנגב כבית, קודמו מספר פרויקטים בתחום הבנייה, התעשיה, ההשכלה, הבריאות והתחבורה, אך הללו לא קירבו עדיין את הנגב למרכז ואף לא השלימו את משימת בנייתה של באר שבע כמטרופולין. הנגב נותר ספר פריפריאלי הממתין להגשמת תמ"א 35 שאושרה בנובמבר החולף, והאוצרת בחובה את רעיונות תוכניות המתאר שקדמו לה.

1. והשוו, י' גרדוס, "התפתחות התכנון העירוני בבאר שבע", ספר באר שבע, עורכים י' גרדוס וא' שטרן, תל אביב 1979, עמ' 194-192; ש' אסיף, "מהו מטרופולין", תוכנית אב מתאר עירוני ופיתוח מטרופולין באר שבע, דוח סיכום שלב א', באר שבע פברואר 1996, עמ' 10-7; פ' זייקנר ואחרים, "תכנון מטרופולין באר שבע, דוח אוכלוסיה, מגורים, צבא", הטכניון, הפקולטה לארכיטקטורה, המגמה לתכנון ערים ואזורים, חיפה, יוני 1984; א' אינרייך וא' שכטר, "תחבורה יבשתית במטרופולין באר שבע", שם, 1984; התוכנית להתחדשות ופיתוח באר שבע, דוח תכנון מס.1, סביבה ותכנון, משרד הבינוי והשיכון, משרד הפנים, הסוכנות היהודית ועיריית באר שבע, פברואר 1989, עמ' 11-6. 2. Dennis E. Cosgrove, Social Formation and Symbolic Landscape, Madison and London, 1988. 3. על התפתחות תוכנית המתאר המקומית ראו, ר' אלתרמן, "תוכנית מתאר מקומית על-פי חוק התכנון והבנייה, מהי?", עיר ואזור 18, נובמבר 1988, עמ' 26-5; א' אלכסנדר, "דו שיח או דו קרב: התמודדות עם התכנון ליישוב הבדווי בנגב", בתוך תכנון, כרך 1 חוב' 2 ( א' אלכסנדר, עורך), 2004, עמ' 92-91. 4. והשוו, ד' רצ'בסקי, "מדוע צריך תכנון כוללני? עשור לתמ"א 31, בחינת התכנון הכוללני לאור המציאות בעשור האחרון", תכנון, ביטאון האיגוד לתכנון סביבתי בישראל, כרך 1, חוב' 1, 2004, עמ' 54-51. 5. וראו, י' גולני, "תוכניות המתאר לתפרוסת האוכלוסיה והשפעתן על פיזורה", קרקע 31, 1989, עמ' 10–13; ש' אייזנשטט, החברה הישראלית בתמורותיה, ירושלים 1979; ב' קימרלינג, "מדינה, הגירה והיווצרותה של הגמוניה, 1951-1948", סוציולוגיה ישראלית ב(1), תל אביב תש"ס, עמ' 184. 6. והשוו, ש' סבירסקי, "לא נחשלים אלא מנוחשלים", מחברות למחקר וביקורת, חיפה 1981; יהודה גרדוס, "מבנין אומה לפלורליזם רעיוני ופלורליזם טריטוריאלי", אופקים בגיאגוגרפיה, 24-23, 1988; א' אברהם, מרכז ופריפריה, סיקורן של עיירות הפיתוח, אקדמון, ירושלים 2000; י' גרדוס, ר' בלושטיין-לבנון, "האקולוגיה העירונית של באר שבע בעידן הגלובליזציה", מרכז הנגב לפיתוח אזורי, באר שבע 2001; א' יפתחאל, "בינוי אומה וחלוקת המרחב 'באתנוקרטיה' הישראלית, התיישבות, קרקעות ופערים עדתיים", עיוני משפט כ"א, (3), ינואר 1997, עמ' 663-637; א' יפתחאל, א' צפדיה, "מדיניות וזהות בערי הפיתוח, השפעת התכנון והפיתוח על יוצאי צפון אפריקה, 1998-1952", מרכז הנגב לפיתוח אזורי באר שבע, פברואר 1999; א' הרשקוביץ, "מתוכנית שרון לתמ"א 35 – האידיאולוגיה של 3 תוכניות מתאר ארציות", אפיקים בגאוגרפיה 67, (2006), עמ' 37 – 38. P’ Krugman, “Increasin Returns and Economic Geography”, Journal of Political Economy 91, 1991, pp.483-499. 7. H’L’ KLAASEN AND OTHERS, (EDS), THE DYNAMIC OF URBAN DEVELOPMENT, PROCEEDINGS OF AN INTERNATIONAL CONFERENCE AT THE NATHERLANDS ECONOMIC INSTITUTE, ROTTERDAM, GOWER PRESS,1981 ; אריה שחר, כפר גלובלי? עיר גלובלית?", פנים 12, חורף 2000, עמ' 59-67; A’ NELSON, “CHARACTERIZING EXURBIA" IN JOURNAL OF PLANNIG LITERATURE, VOL 6, NO 4, MAY 1992, PP. 350-367. וכן השוו, א' סופר, י' ביסטרוב, מדינת תל אביב – איום על ישראל, חיפה, אפריל 2006, עמ' 12 – 13. 8. ב' קימרלינג, "מדינה, הגירה והיווצרותה של הגמוניה, 1951-1948", סוציולוגיה ישראלית ב(1), תל אביב תש"ס, עמ' 181 – 182; מ' קון, "פיזור אוכלוסיה", קרקע 32, עמ' 37-33; תמ"א 1/6 ו – 2/6; י' גרדוס, "ריכוזיות וביזור מרכזים ופריפריה והבעיה האזורית בישראל", רבעון לכלכלה ל"ג, (128), עמ' 496 –499.וכן - Z’ Zameret, The Melting Pot in Israel, The Commission of Inquiry concern Education in the Immigrant Camps, During the Early Years of the State, State University Of New-York, Allbany, 2002, pp.15-18. 9. ה' שפיר, ועדת היגוי "קדמת נגב", סיכום והמלצות, ירושלים, 12 ביוני 1991; רות היימן, הארץ, 24 ביוני 1991; מבקר המדינה, פרק ראשון – ערי הפיתוח בדרום הארץ, דוח שנתי 50ב, ירושלים 1999, עמ' 13; ח' כץ, נתוני קליטה, לשכת האוצר, חוברת מס.11, ירושלים 1992. 10. ועדת היגוי "קדמת נגב", יו"ר ה' שפיר, סיכום והמלצות, משרד האוצר, ירושלים, יוני 1991, עמ' 18-17. 11. "קדמת נגב", פרק 5, עמ' 40-39. 12. "קדמת נגב", סיכום והמלצות, יוני 1991, נספח ה', (רשימת פרויקטים); והשוו, צוות בין תחומי מאוניברסיטת בן-גוריון, סביבות תכנון, תסקיר היתכנות ראשוני, הוכן עובר ועדת היגוי לתוכנית קדמת נגב, באר שבע מאי 1991. 13. שם, שם. 14. ז' צחור, "מדוע לא מחליפים המומחים", תגובה לתוכנית "קדמת נגב", מנהלים 42, יולי-אוגוסט 1991, עמ' 13. 15. תמ"א 31 – תוכנית מתאר ארצית משולבת לבניה, פיתוח וקליטת עליה, המועצה הארצית לתכנון ולבניה, ע' ור' לרמן, תל אביב 1993; והשוו, מבקר המדינה, פרק ראשון – ערי הפיתוח בדרום הארץ, דוח שנתי 50ב, ירושלים 2000, עמ' 13; שנתון סטטיסטי לישראל, מס. 42, 1991. 16. ד' רצ'בסקי, "מתמ"א 31 – תוכנית מתאר ארצית לבנייה ופיתוח ולקליטת עליה לתמ"א 35 – תוכנית מתאר ארצית משולבת לטווח הרחוק", תכנון סביבתי 57 , 199, רבעון האיגוד לתכנון סביבתי, עמ' 65; וכן השוו, א' שחר, "תמ"א 35, תוכנית ארצית חדשה לישראל", בתוך קרקע, סוגיות במדיניות קרקעית, (עורכים ע' ניב וב' מושקין), ירושלים 2002, עמ' 262. 17. תמ"א 31, כרך ד', מרס 1992, עמ' 8 ; א' אפרת, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 237– 240. 18. ר' לרמן, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, מעקב בקרה ועידכון, תמ"א 31, דוח סיכום כרך ד' , תל אביב מאי 1997, עמ' 14-13; והשוו, פייטלסון, "שמירת השטחים הפתוחים בישראל בנקודת מפנה", אופקים בגאוגרפיה, 42 – 43 , 1995, עמ' 16 –17. 19. שם, עמ' 15-14. 20. ב' קיפניס, "עקרונות וקווים מנחים לתכנון", בתוך ע' ור' לרמן, תמ"א 31, עמ' 27; ע' פייטלסון, "שמירת השטחים הפתוחים בישראל בנקודת מפנה", אופקים בגאוגרפיה 43-42, 1995, עמ' 17. 21. ע' לוטקר, "התחום הכלכלי – עיקר ממצאים ובעיות", מתוך ר' לרמן – ר' צוות התכנון, תוכנית מתאר ארצית משולבת לבניה, פיתוח וקליטת עליה, תמ"א 35, המועצה הארצית לתכנון ולבניה, 1991 עמ' … .. 22. מ' קפלן, פרישת אוכלוסיה, פיתוח, בינוי והגנה על שטחים פתוחים, הצעת אסטרטגיה, המשרד לאיכות הסביבה, אגף התכנון, ירושלים, מרס 1995, עמ' 30-8. 23. א' סופר, "על תוכנית תמ"א 31 – הרהורים ועירעורים", קרקע 35, דצמבר 1992, עמ' 23-19; א' סופר, "מאה שנות ציונות: מדונם ועוד דונם לשטחים תמורת שלום", נתיב, 3/1997, עמ' 30. 24. ר' ויץ, מאזור משולב לעיר אזורית, תוכנית פיתוח לאזורי השוליים של ישראל, לשנים 2005, 2020, רחובות דצמבר 1993, עמ' 6-2; א' מאיר, מסינגור תכנוני לתכנון עצמאי: בדווי הנגב בנתיבי הדמוקרטיזצה בתכנון, נייר עבודה מס. 22, מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע ינואר 2003, עמ' 54-53. 25. א' אפרת, גאוגרפיה בת זמננו, שם, עמ' 200-202; וכן דוח משרד הבינוי והשיכון, המשרד לתשתיות לאומיות, באר שבע, מרכז מטרופוליני בתנופה, משרד השיכון, ירושלים, 1997; תמ"א 35, הוראות התוכנית ודברי הסבר, 1992; והשוו, ר' טובול, שינויים בתפיסת התכנון הפיסי בעשור 1990 – 2000 בהדגמה מחוז דרום, ע.ד., נובמבר 2001, עמ' 19; א' אפרת, גאוגרפיה בת זמננו, עמ' 207; א' כהן, באר שבע – העיר הרביעית, ירושלים 2006, עמ' 153 – 161. R’ Alterman, Planning in the Face of Crisis, Land use, Housing and Mass Immigration in Israel, Routledge, London, 2002, pp. 17-30: 59-67. 26. שנתון סטטיסטי לנגב, 2, 1994, הרשות לפיתוח הנגב, באר שבע 1995, עמ' 54. 27.א' שחר, "מדינת ארבעת המטרופולינים", פנים 13, תל אביב אפריל 2000, עמ' 4-3; הנ"ל, "תמ"א 35, תוכנית ארצית חדשה לישראל", בתוך קרקע, סוגיות במדיניות קרקעית, (עורכים ע' ניב, ב' מושקין), ירושלים 2002, עמ' 262-261; והשוו, א' אפרת, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רמות, אוניברסיטת תל אביב 2003, עמ' 242-240; א' קרסין, "תפיסות סביבתיות בתכנון הארצי-לאומי", קרקע 56, ירושלים 2002, עמ' 99-89. 28. א' שחר, "מדיניות מרחבית למרחבים המעויירים של ישראל", בתוך א' מזור, "2020, תוכנית אב לישראל בשנות האלפיים", לשכת המהנדסים והאדריכלים, אגודת המהנדסים ומתכנני הערים, הטכניון מ.ט.ל. הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, 1997 , עמ' 15 ; הנ"ל, "התכנון העתידי מתמקד בהגנה מירבית על שטחים חקלאיים ועל שטחים פתוחים תוך הגבלת הבינוי רק לאזורי חיפוש", קרקע 52, ירושלים, ספטמבר 2002, עמ' 49-48; א' מוסרי, תכנון מרחבי אסטרטגי ואסטרטגיה לאומית בישראל, עבודת דוקטור, הטכניון מ.ט.ל, חיפה, 19 קרקע 596 ; והשוו, א' יפתחאל, "המדיניות הקרקעית המרחבית יצרה בישראל מבנה חברתי בעל דפוסים של אי שויון", 2, ירושלים, ספטמבר 2001 , עמ' 85. 29. א' מזור, "ישראל 2020 תוכנית אב לישראל בשנות האלפיים: ניסיון לחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך", בתוך תכנון לאומי אסטרטגי בישראל, ניסיון ולקחים, המועצה לתכנון לאומי וכלכלי, משרד הכלכלה והתכנון, ירושלים, אוקטובר 1995, עמ' 23-19. 30. והשוו, ש' גרינברג, מ' בנג'י, תכנון שירותי ציבור באזור מטרופוליני באר שבע, הטכניון חיפה, יוני 1984; א' שחר, הרצאה, "חידושים בנושא המטרופוליני", טכניון חיפה, 4.1.1999 31. והשווה, תוכניות מתאר ארציות מאושרות, הוראות, הוצאת משרד הפנים, מינהל התכנון, האגף לתוכניות מתאר ארציות, כרך א', ירושלים 1997, עמ' 69; והשוו, מ' לרר, "מלחמת העצמאות של המטרופולינים", מבנים 185, פברואר 1998, עמ' 20-17. 32. א' שחר, "התכנון העתידי מתמקד בהגנה מרבית על שטחים חקלאיים ועל שטחים פתוחים תוך הגבלת הבינוי רק 'לאזורי חיפוש'", קרקע 55, ירושלים, ספטמבר 2002, עמ' 48-47. 33. ע' מזור, טבע ומורשת כבסיס לתכנון הארץ במאה ה- 21, משרד הביטחון, ירושלים 2002, עמ' 21-14; 157-140; א' קזין "סיפור הפרוורים", הארץ, 9 בנובמבר 1998; א' סופר, פיזור האוכלוסיה – אתגר ציוני מחודש ליובל הבא, מרכז אריאל למחקר מדיניות, ירושלים 1998, עמ' 11-1. 34. א' סופר, "האוכלוסיה התפזרה: בין בת-ים להרצליה", הארץ, 8 בפברואר ;1998 הנ"ל, "תהליך הפירבור בישראל - אמריקניזציה במקום הלא נכון", בתוך נופי ארץ-ישראל, ספר עזריה אלון, (עורכים ג' ברקאי וא' שילר), ירושלים 2000, עמ' 91. ז' מאור, "תוכנית המתאר הארצית החדשה יוצאת לדרך", מוסף הארץ נדל"ן, 9 בנובמבר 1997, עמ' 13; ה' שדר, השפעתו של משרד הבינוי והשיכון על התפתחותה האורבנית של באר שבע, 1999-1948, ע.ד, הטכניון חיפה, יולי 2000, עמ' 325-324. 35. נ' דונסקי, ראש צוות התכנון, תוכנית מתאר מחוזית מחוז הדרום ת.מ.מ. 4 שינוי מס. 14 , התוכנית המועדפת, דברי הסבר, 1993. 36. נ' דונסקי, ראש צוות התכנון, תוכנית מתאר מחוזית מחוז הדרום ת.מ.מ. 4 שינוי מס. 14 , התוכנית המועדפת, דברי הסבר, 1993, עמ' 12-10; מבקר המדינה, פרק ראשון – ערי הפיתוח, דוח שנתי 50ב, ירושלים 2000, עמ' 13; והשוו, ע' קלעג'י, "מקומם של השטחים הפתוחים בתפיסת התכנון הארצי", קרקע 55, םפטמבר 2002, עמ' 64. 37. דונסקי, שם, עמ' 11. 38. דונסקי, שם, עמ' 13; והשוו, ר' אלתרמן, "מה ניתן ללמוד ממדינות אחרות לקראת גיבוש חוק תכנון חדש", קרקע 35, ירושלים דצמבר 1992, עמ' 38-35; והשוו, ר' בלושטיין-לבנון, א' קינר וי' גרדוס, "תמורות במעמדה של קרית-גת וסביבתה בתוכניות המתאר והפיתוח", בתוך פיתוח גלובלי בעיר מקומית, א' קרקובר עורך, באר שבע 2005, עמ' 113. 39. דונסקי, שם, עמ' 17-13; ל' מירון, "ההיסטוריה התכנונית של באר שבע", בתוך, ש' אסיף, דוח סיכום שלב א', תוכנית אב מתאר עירוני ופיתוח מטרופולין באר שבע, עיריית באר שבע, משרד השיכון והבינוי, משרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל, פברואר 1996, עמ' 193. (להלן, אסיף, מטרופולין באר שבע); ה' שדר, השפעתו של משרד השיכון והבינוי על התפתחותה האורבנית של באר שבע, 1999-1948, עבודת דוקטור, טכניון חיפה, יולי 2000, עמ' 321-320; נ' דונסקי, עיקרי התוכנית, תמ"מ 4/14, מרס 1993, פרק 1, עמ' 2-1. 40. תמ"מ 4/14, המגזר הבדווי, פרק 6 עמ' 2-1. 41. שם, עמ' 4-3. 42. טובי פנסטר ואחרים, תוכנית שיווק באר שבע: היבטים פיסיים, חברתיים, כלכליים ומנהליים, משרד הבינוי והשיכון, אגף תכנון ערים, מאי 1994, עמ' 13. 43. לוינסון ושטרית, הפיתוח המדלג – הפניית משאבים לאומיים לקידום מטרופולין באר שבע, קרן ג'נסיס, דצמבר 1995. 44. י' גרדוס, (עורך), סוגיות נבחרות בפיתוח הנגב, מרכז הנגב לפיתוח אזורי, באר שבע 2001, עמ' 48-47. 45. נ' אלפסי, תכנון ערים, בין רטוריקה לפוליטיקה, עבודת דוקטור, תל אביב פברואר 2000, עמ' 210-209; הסדנה לתכנון ופיתוח, המחלקה לגאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, חלופות להתפתחות מטרופולינית של באר שבע, בהדרכת א' שטרן, באר שבע 1994, עמ' 67-1. 46. אסיף, מטרופולין באר שבע, א', עמ' 15-13. 47. אסיף, מטרופולין באר שבע, ב' עמ' 16-18. ; הנ"ל, תוכנית אב מתאר עירוני ופיתוח מטרופולין באר שבע, פרויקטים נבחרים בעיר באר שבע, הצעות, רמת-גן ספטמבר 1996. 48. אסיף, מטרופולין באר שבע, ב' עמ' 9. 49. אסיף, מטרופולין באר שבע, כרך ב' עמ' ; ;10-8 16 77-66 ; ;107 כרך ג', עמ' 2; 75. והשווה, א' איסר, "המיתוס של ארץ בראשית", הארץ, 20 ביולי 1999. 50. השוו, ל' מירון, "ההיסטוריה התכנונית של באר שבע", מתוך ש' אסיף, תוכנית אב מתאר עירונית ופיתוח מטרופולין באר שבע, דוח סיכום שלב א', 1996, עמ' 218-184 . והשוו, נ' אלפסי, "בין שיתוף הציבור בתכנון לדמוקרטיה תכנונית", אופקים בגאוגרפיה 55, 2002, עמ' 70. 51. דיון ב"איזה מין מיטרופולין" 2 במאי 1996, צוות מומחים, אסיף, כרך ב' נספח א' (ללא ציון עמודים). 52. השוו, ט' פנסטר, "מגדר וכוח: ידע מקומי וידע עולמי בתכנון עיירות הבדווים בנגב", בתוך נשים בדרום, מרחב, פריפריה, מגדר (עורכות ה' דהאן ואחרות), תל אביב 2005, עמ' 81. 53. מבקר המדינה, פרק ראשון – ערי הפיתוח בדרום הארץ, דוח שנתי 50 ב', ירושלים 1999, עמ' 15-14; וכן ראו ז' מאור, "מטרופולין באר שבע על המפה", הארץ, מוסף נדל"ן, 29 בדצמבר 1996; והשוו, מ' קפלן, "תמ"א 22 – תוכנית מיתאר ארצית ליער וייעור", בתוך קרקע, סוגיות במדיניות קרקעית (עורכים ע' יניב וב' מושקין), ירושלים 2002, עמ' 290-285; א' אלכסנדר, "התכנון ליישוב הבדווי בנגב", תכנון, כרך 1, חוב' 2, 2004, עמ' 92–97. 54. ש' אסיף ונ' מליס, תוכנית מתאר מקומית באר שבע 2020, ועדה מקומית/מחוזית לתכנון ובנייה באר שבע, שמעונים ולמחוז הדרום, טיוטא, הוראת התוכנית, עיקרי הנספחים, נספח א', דברי הסבר, רמת גן, (ללא תאריך, 1996? ), עמ' 2-1; 9- 10. 55. ש' אסיף וא' שחר, "הנגב בתמ"א 35 - מרכיבים עיקריים", נוסח מעודכן, "ארץ", תמ"א 35, יום עיון בבאר שבע, אפריל 2000. 56. שם, שם. 57. והשוו, א' אפרת, "ישראל צועדת לקראת הפיכתה למדינת-עיר", קרקע 47, ירושלים נובמבר 1999, עמ' 43-42. 58. והשווה, א' מזור, תוכנית אב לישראל 2000, המרכז לחקר עיר ואזור, (דוחו"ת שונים), הטכניון, חיפה 1995-1992 59. ש' אסיף וא' שחר, "הנגב בתמ"א 35". 60. והשוו, א' יפתחאל ואחרים, התעשיה בנגב: תהליכים, מבנה ומיקום, מרכז הנגב לפיתוח אזורי, המחלקה לגאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 1997, עמ' 13. 61 והשוו, שבע, גליון 1377, 28 במאי 1998; אסמעיל אבו-עסד, ה' ליטוויק, פריצת דרך, תוכניות לפיתוח היישובים הבדווים בנגב, המרכז לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון, אפריל 2001, עמ' 27. 62. והשוו, א' אפרת, "שימור אתרי ציונות", בתוך כיוונים חדשים 5, ירושלים, אוקטובר 2001, עמ' 187-186. 63. ראו, לעיל הע' 3. 64. ד' שחורי, "מרכז המועצות האזוריות נגד תוכנית המתאר הארצית", הארץ, 9 באפריל 2000. 65. ד' שחורי, שם, שם. 66. עיקרי הביקורת ניתן למצוא בניירות עמדה של הרשות ובפרסום מקוון, גואל דרורי, הרשות לפיתוח הנגב, חולשות וחסרים בתוכנית והצעות לשינויים, 1999. 67. א' מאיר, יום עיון "ספר ופריפריה", 27 בדצמבר 2001; הנ"ל, "תרבות חברה, מרחב: השיח הבדווי בתכנון עיצוב המרחב בנגב", כנס האגודה הגאוגרפית, חוברת תקצירים, באר שבע דצמבר 2002, עמ' 95-94; נ' אלפסי, "בין שיתוף הציבור בתכנון לדמוקרטיה תכנונית", אופקים בגאוגרפיה 55, 2002, עמ' 74-73; וכן השוו מפגש הבדווים עם נציגי המתכננים, באר שבע, 4 ביוני 1999. 68. ע' אל-הוזייל, מנהל תכנון אסטרטגי במועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ועירית רהט, בתוך פורום חשיבה לעניני תכנון וניהול מוניציפלי, הכפרים הבלתי מוכרים בנגב מהכרה עד להכנת תוכנית מתאר, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, הרצליה, פברואר 2002, עמ' 9; והשוו, ש' סבירסקי, מבט ביקורתי על תוכניות לפיתוח הנגב, יחידת המחקר של המרכז הבדווי, פרסום מס. 2, באר שבע 2007, עמ' 27–34. 69. א' סופר, "האוכלוסיה התפזרה: בין בת-ים להרצליה", הארץ, 8 בפברואר ;1998 הנ"ל, "תהליך הפירבור בישראל, אמריקניזציה במקום הלא נכון", בתוך נופי ארץ-ישראל, ספר עזריה אלון (עורכים ג' ברקאי ואחרים), ירושלים 2000, עמ' 94-93; הנ"ל, ישראל, דמוגרפיה 2001-2000, סיכונים ואפשרויות, המרכז לחקר הביטחון הלאומי 1, אוניברסיטת חיפה, תשס"א, עמ' 34; ש' קרקובר, "מגמות פרבור במרחב באר שבע", בתוך הנגב – יובל של עשיה, ספר ורדימון (עורכים ח' פורת וי' גרדוס), אריאל, ירושלים, 2002, עמ' 63 - 68; והשוו, ע' גונן, "עיור המושבות במישור החוף בישראל: גורמים ושלבים", בתוך נוף מולדתו, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ-ישראל ובתולדותיה (עורכים בן-ארצי ואחרים), ירושלים 2000, עמ' 474. 70. ע' פטרסבורג, "תוכנית המתאר הארצית", ממון, ידיעות אחרונות, 16 במאי, 2000. 71. השוו, נ' שחורי, "האם הגיע 'עידן הנגב?' תוכנית לאומית אסטרטגית לפיתוח הנגב", בתוך תכנון 2, (1), 2005, עמ' 34–36. 72. ד' רצ'בסקי, "מדוע צריך תכנון כוללני? עשור לתמ"א 31: בחינת התכנון הכוללני לאור המציאות בעשור האחרון", תכנון 1, (1), 2004, עמ' 51–52. 73. השוו, פיתוח הנגב כאתגר לאומי – דוח פרויקט, כנס הרצליה, 13 – 16 בדצמבר 2004, עמ' 56; א' אלכסנדר, "דו-שיח או דו-קרב: התמודדות עם התכנון ליישוב הבדווי בנגב", תכנון 1, (2), 2004, עמ' 91 – 104; ש' סבירסקי, י' חסון, אזרחים שקופים, מדיניות הממשלה כלפי הבדווים בנגב, מרכז אדווה, גליון מס. 14, ספטמבר 2005. 74. י' גרדוס, "תמורות בגישות הפיתוח האזורי עירוני של מערך יישובי הנגב", בתוך: ח' פורת וי' גרדוס (עורכים), הנגב – יובל של עשייה, אריאל, ירושלים 2002, עמ' 25 – 32; א' כהן, באר שבע – העיר הרביעית, כרמל, ירושלים 2006, עמ' 296–298.