מדיניות האיפוק והריסון שנקטו בהם היועצים אליקים רובינשטיין ומני מזוז - בשלב הראשון עם כניסתו לתפקיד, מיצו את עצמם ונקווה שלא החטיאו את המטרה. המתסיסים של אז עושים זאת שוב, בפרסום פסקי הלכה, חרמות וגידופים כאילו לא קרה דבר בעבר.
"הרבה איפוקים", על-ידי היועץ עלולים להתפרש כחולשה, כפחד להתעסק במיטריה הרגישה הזו ובעיקר כמעין חיסיון חברתי פוליטי - להמשך פעילות נגד החלטות הממשלה.
כבר כתבתי על כך בעבר, והייתי בין הראשונים שאמר זאת בגלוי, ללא מורא ופחד, ללא סנטימנטים, למרות שהנושא והפתרון לא היו פופולריים ביותר, לא לפחד להשתמש באמצעי של מעצר מינהלי.
יש אלמנטים בחברה הישראלית, בימין הקיצוני ובשמאל הרדיקאלי, בזרמים כמו אנרכיסטים של הגדר או הכיבוש, ובין הזרמים של התנועות הערביות וביניהם ח"כים ערביים - המנצלים את הכלים הדמוקרטיים שמעמידה לרשותם המדינה כדי לפגוע ולרסק את המדינה.
יש לבלום תופעות אלו מהר, חזק ובצורה אלגנטית אם אפשר. עד עכשיו המדיניות של האיפוק והריסון הצליחה בחלקה, אך נראה שהנושאים הבוערים ואלה המתדלקים את הסכסוך והקרע בעם רואים באזלת היד - ובכך שלא שמו עליהם יד עד כה - כחולשה, כפעילות שלטונית אנמית שאפשר לסובב אותה ולנצל אותה.
שלא תהיה אי הבנה - דמוקרטיה מתגוננת רשאית זכאית וחייבת, למען ההווה והעתיד, לפעמים לסטות ולהגמיש את הכללים שבאים להגן עליה, עד כדי פגיעה בזכויות יסוד, כמו "חופש הביטוי" - "חופש התנועה" - בצורה מוגבלת ומפוקחת. יש לנקוט באמצעי מנע, גם אם הראיות למעשה עדיין לא בשלות.