מספרים על יוסף חיים ברנר, כי באחת השבתות שבהן שהה בכפר בן שמן, ראוהו ידידיו גוחן ארצה, חופן בכפותיו גושי עפר, נושק להם – ובעיניים דומעות קורא: "ארץ ישראל, האם תהיי לנו?". תיאור זה אינו מרפה מאיתנו כאשר אנו מנסים לשוות לפנינו את חזון הצבר הישראלי.
"שרוליק" של דוש (קריאל גרדוש) היה צבר מרגש ואוהב מולדת, וקשה להבין לאן נעלם אותו צבר. "שרוליק" של דוש היה סמל של צבר דבק בישראליות ונאמן למולדתו. השאלה אינו מרפה עכשיו, איך חלם ברנר שארץ ישראל תהיה שלנו, ואיזה מבט היה נשקף מעיניו הכחולות כשהיה צופה בצברינו הנוטשים אותה.
לפני שנים רבות כתב עזריה אלון, ששמע מאחד האיכרים שקמו ליישב ולהפריח את הארץ - את הביטוי המיוחד "כישרון לארץ ישראל". ואתה שואל את עצמך שוב ושוב: בית ראשון חרב, בית שני חרב, הנה התחלנו לייסד עצמאות שלישית כאן. אין תקדים היסטורי לכך שעם שב אל ארצו פעם שנייה ומכונן בה שוב את ריבונותו. האם נוכל לגרום לארץ ישראל להיות שלנו, האם יש בנו כוח לזה? האם נלמד את לקחי העבר ונשמור על החלום הציוני ועל האתוס של "שלילת הגולה" ושל הצו הציוני "אין חזרה עוד לגולה"? ובקיצור: האם יש לנו "כישרון לארץ ישראל"?
לרגע אתה חושב שאולי הגלות הארוכה טבועה עדיין בנשמות הצברים האלה, משהו לא נמחק, משהו מן הנפש של היהודי הגלותי כמו שרד בגנים. הוצאנו את היהודים מן הגלות, אך טרם הוצאו את הגלות מן היהודים. שוב יוצא הצבר לאחוז במקל הנדודים, כמו מבקש לרצוע את אוזנו שוב למשקוף של בית זרים, למשקוף הגולה.
העזיבה של הצברים ממחישה את האמת העצובה – השיבה לארץ לא הוציאה מאתנו את הקסם המתעתע של חיי גלות ללא אחריות ואת מקל הנדודים. עלינו לחשוב איפה טעינו במערכת החינוך שלנו. צריך לחפש את סודות ה"כישרון לארץ ישראל" כדי לתת לצבריות מימדים עמוקים יותר. לא רק זהות של מקום, אלא גם זהות של חיבור לזמן היהודי. במשך שנות היותו בגלות ראה העם עצמו עם בעל ייחוד ותמיד שאל את עצמו על שום מה הוא קיים כיהודי. היהודי ביקש אחר פשר הגורל היהודי, אך גם ברר פעם אחר פעם מהו הייעוד היהודי. היום שבנו לארץ ישראל, ועלינו לחזור ולברר: מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לא ניתן לנתק אותה ממציאותו המיוחדת של העם היהודי שהקים אותה. המדינה אינה חללית שנשלחה לחלל וניתקה מן התושבת שלה.
הקמנו מדינה ורצינו להקים מדינה שאינה ככל המדינות, עבור עם שאינו ככל העמים. רצינו להקים כאן חברה צודקת יותר, ערכית יותר, תרבותית יותר, לשאוב ממכמני העבר היהודי. כשהיינו ילדים שרנו את שירו של אברהם לווינסון:
"נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת."
כשהיינו ילדים חינכו אותנו על עידן חלוצי, על דבקות מייבשי הביצות, על חלום חדש וטהור של בניית ארץ החלומות במו ידינו. הסבים התעקשו לנטוע בנו מדרשים וטעמים ואהבה למסורת היהודית. הם חזרו ואמרו לנו כי יש משמעות ותכלית לקיומו של העם היהודי.
ישראל היפה והתמימה די מהר התחלפה בישראל אחרת, בחברה שטיפחה הישגיות ושאיפה לרכושנות ולקידוש המימוש העצמי של הפרט – "יעשה כל איש לביתו". התרופפות הקשר בין הצבר לבין היחד של הציבור היה פרי המפץ הגדול: נשכח חוט השני הקדום שחיבר את היהודים באהבה למולדתם.
עוד בטרם שמענו שברים על הגותו של מרשל מקלוהן, חשנו שהכפר הגלובאלי נושף בעורפנו – ובעיקר הרגשנו את הריחות של הכפר האמריקני הגדול. אמריקה היא זו שטבעה את הסיסמה "קשרים ללא מחויבות", ובהיותה סמוכה על ומאגרים של כוח ועושר, הצליחה לבנות פסי ייצור של זהויות שטחיות. הצברים שנשטפו בסופת ההוריקן האמריקנית נקלעו אל מערבות הזהויות וחלקם איבדו את הדרך ואת חוט השדרה. מרוב רצון "לתפוס עולם", היורדים לאמריקה נטשו את תפיסת העולם הערכית המקורית והם חיים את הפירורים של החלום האמריקני.
כיום, במבט לאחור, נראה שהיינו עדים למאבק בין עולמות שונים, כשלכל עולם "סולם ערכים" משלו. יש מעין תחושה של דז'ה וו – הרגשה ששוב מתחדש המאבק בין אתונה לירושלים. כנגד האתוס של ירושלים, האתוס הציוני – קם וניצב אתוס מפתה ומאיים שבו בולט ה"אגו" של האדם במרכז, אתוס המימוש העצמי. לא עוד אחריות של אדם לזולתו, לא עוד מחויבות לחברה ולמורשתה. לא עוד סולידאריות לאומית, לא עוד. התחושה היא שככל שעלה והתעצם קסמו של האתוס האמריקני פחת והלך קסמו של המיתוס הציוני. דהה החלום להגשים כאן ריבונות של מולדת, ליצור ישראליות עמוקה ומורכבת.
כיום כשמדברים על מיתוס תל חי ומיתוס העבודה העברית – אתה יכול לגלות סימני גיחוך, כאילו מדובר בתקופה אחרת, תקופה שבה היינו תמימים. שירו של רפאל ספורטה נראה היום זר ומרוחק:
"לַּיְלָה לַּיְלָה בַּחֲצוֹת
בְּמוֹרְדוֹת הַתֵּל
בְּתֵל-חַי בִּדְמִי-שָׂדוֹת
דְּמוּת חוֹרֵשׁ תָּהֵל."
דמות החורש אינה מאירה, היא מועמת. יש תחושה מרה שמתעצמת כל הזמן: אכן החינוך נטע בנו את הישראליות, אך מתברר שהזהות שנבנתה כאן היא זהות של מקום, זהות אזרחית- גיאוגרפית. לדאבון הלב, במרבית המקרים זוהי זהות שטוחה ללא ריפוד המגן של סמלים יהודים, ללא עומק של היסטוריה יהודית ותרבות יהודית.
כל כך הרבה דיברו כאן על הצבר הישראלי, על "יפי הבלורית והטוהר", על האהבה לשפה, על המסירות לנופי הארץ, לטיולים בוואדיות ובהרים. אך שכחו כי אותו צבר יכול בקלות להחליף מקום במקום. נופים יפים יש בכל מקום. ללא חיבורו לציר הזמן היהודי, הלך ואיבד הצבר הישראלי את הקשר העמוק למקום. ישראליות שטחית יכולה להפוך את ה"סברס" השורשי לצמח שמבקש אדמת גידול אחרת. ישראליות שטחית יכולה להפוך צבר עתיר נופים ותודעת "גשש חיוור" ושירי "מכורתי מכורתי" – ל"יהודי נודד" מן הסוג הישן ביותר.
מתברר שזהות שאין לה "מאין באת" – אינה מוצקה כל כך. זהות שצומחת מן הסביבה המיידית בלבד, אין לה שורשים עמוקים מדי. "היהודי הנודד החדש" הוא צמח ארץ ישראלי המחליף צבעים כזיקית, צמח המגלה כישרון להכות שורשים בשדות זרים. מתברר שאין לו "כישרון לארץ ישראל" אלא "כישרון לגולה".