חיבוק הדב של ניר ברקת - לא יכול להיתפס בתמימות; אותה תמימות שהחזקנו בה עד חורבן גוש קטיף. כך, מחול הניצחון של ברקת מול הכותל עם הרבנים אבינר וכרמל - מזכירים לי נשכחות. לפני תריסר שנים היה איש צעיר ומבטיח, איש המחנה הלאומי המובהק, בן לרוויזיוניסטים גזעיים - בשם אהוד אולמרט. במשך כל כהונתו זכה האיש הפתלתול הזה להשמיע נאומים חוצבי להבות ביחס לשילוב המופלא בין הספרא והסיפא, בין התורה והעבודה, בין החזון וההגשמה - ואת הסוף כולנו יודעים.
לפני-כן היה זה גנרל עטור תהילה, ספוג במורשת ישראל החדשה כישנה, שנשק לכפות רגלי המתנחלים באשר הם. קראו לו אריאל שרון. גם כאן סגדו לאיש, עבדו לו שני עשורים והקריבו במצוותו את בנינו ובנותינו בכבישי דמים ובסמטאות אש. האיש ברר לו את טובי בנינו כיועציו הבכירים ביותר ונטע אנשים, עצים ומגורונים, כמי שכפאו שד. ההמשך ידוע...
לפניו היה בגין. היחיד שהייתה לו סיבה אידיאולוגית-חזונית למפנה פוליטי חד, שנאלץ לבצע. הגדולה והאכזרית שבארצות ערב הניחה את נשקה וביקשה תמורה בקרקעות. המציאות בהחלט השתנתה ומנהיג מחוייב לטובת המדינה; לא למצע מפלגה דוגמטי ברגע דרמאטי. עם זאת, גם בגין פנה עורף לבניו מסבסטיה. כשהרים את דגל ה"שלום" של השמאל כבר שכח לחלוטין מאין בא; קילל וגידף את המתנחלים ואיים כי יציב למולם מכונות ירייה (ימית 1982)...
זהו הרומן עם החילונים; החילונים מימין, מהמרכז ומהשמאל. זהו הרומן עם אלו שבחרו בסופו-של-עניין במסלול קרייריסטי עולה, והשכילו להסמיך לו אותות ומופתים מן התנ"ך ולחילופין מהרב קוק וז'בוטינסקי. כולם רוצים שלושה דברים: מעמד, כוח, שליטה. הדלים שבהם נושאים עיניהם גם למשכורות יפות של מנהיגים נבחרים נוסף על כל אלה.
בירושלים ניתנה ב-2008 בחירה. התנערות ממלאכת הרמייה המתמדת והשיטתית; הפעם מצדו של איש שמאל מקדימה (כרגע בעד ירושלים מאוחדת, ומאוחר יותר - רוצה בסך-הכל לוותר על כפרים ממזרח, שמעולם לא היו חלק מירושלים...).
חיבוק הדב הזה מצד חילוניים "פתוחים" מכביד וטורד. לאחרונה גם מסוכן ובאחריתו - חונק וממית.
אכן. החרדים רחוקים מלאהוב את הדתיים-לאומיים, לרוב עד כדי מרחק שבין נטורי-קרתא לצעירי מר"צ. הללו לועגים לנו. בזים לנו. מרחמים על עולמנו החצוי, המבותר...
אלא שאת אופציית האמת, זו החרדית - חסרת העמדות הפנים, נטולת הצביעות, השקר והחנופה - מעולם לא ניסינו; במיוחד אחרי תקיעת הסכין מצד חברנו לספסל הנגמ"ש ואחינו לבטן הטנק. הללו - החילוניים, ברובם המכריע - לא עמדו לנו כשהשליכה אותנו המדינה - כנאלחים שבפושעים - מיצירות המופת ההיסטוריות שלנו; כפרים וכרכים בני עשרות בשנים על פני שלושה דורות, שהעמדנו לתפארת בכנף הארץ, בדמות חומה ומגדל.
וכשמועמד "חרדי" שהוכיח ושב והוכיח, כי חשבונות קהילתו הצרים כעולם נמלה אינם מעלים אצלו ואינם מורידים והוא פועל ועושה ויוצר, וקופץ מאתר זה לאחר ופוקד אלמנות ויתומים ומלטף בזקנו את ראשי הלומי הנבוט המשטרתי - הרי שהניסיון ראוי היה שייעשה ולו בפן הכרת הטובה שבו.
אין זה כטיטול צואה מסריח המושלך מחלון המשפחה הירושלמית ושקית זבל המפספסת תמיד את פתח הצפרדע העירונית - רעות חולות בקרב הקהילות החרדיות עד לזרא - אלא העדפה פוליטית מפוכחת.
אנו נשוב ונחזה באליל החדש של הרבנים הציונים כבר במו"מ המיידי לבניית הקואליציה: מה יעשה הטוב-והמטיב עם שלושה מנדטים של מפד"לניקים נזופים לעומת אין-ספור כסאות חרדיים במועצת העיר? האם יוותר על קואליציה כדי להמשיך את ריקוד הניצחון בחברת הרב אבינר? כלום לשם כך הוא נבחר?
אני יודע את התשובה, וברור לי שכך גם אתם.