השופט אשר גרוניס
- ראשית נקבע, כי על גיל הפרישה של המנוח לעמוד על 67 לצורך חישוב הפסדי התלויים, בהתאם לחזקה הנהוגה כיום.
עיקר הדיון נסוב סביב טענת המערערים בעניין ניכוי קיצבאות הזיקנה:
- פירושה של הלכת ה"ניכוי מהניכוי", כדלקמן: ככלל, אדם אשר עובר לאירוע הנזיקי זכאי לקיצבה בשווי X, ואילו בעקבות האירוע הנזיקי זכאי לקיצבה אחרת בשווי Y, לא יוכל לקבל את שתי הקצבאות יחדיו (X+Y) אלא יידרש לבחור ביניהן (X או Y). ברי, כי לרוב ייבחר הוא בקיצבה הגדולה מבין השתיים (נניח Y). בהקשר זה קובעת הלכת ה"ניכוי מהניכוי", כי טרם ניכויה של הקיצבה לה זכאי הניזוק בעקבות האירוע הנזיקי (Y) מסכום הפיצוי המגיע לו, יש להפחית (לנכות) ממנה את הקיצבה לה היה זכאי עובר לאירוע הנזיקי ואשר אינו זכאי לה עוד בעקבות הכלל המונע כפל קצבאות (X). כתוצאה מהלכה זו, קטן סך הסכום המנוכה וגדל בהתאם סכום הפיצוי הסופי המשתלם לניזוק.
- הרציונל העומד ביסודה של הלכת ה"ניכוי מהניכוי" הינו הרציונל הכללי החל בחישוב הפיצוי הנזיקי, לפיו אין לנכות מן הפיצוי המגיע לנפגע הטבות, שאין בינן לבין האירוע הנזיקי קשר סיבתי.
- אשר לקיצבת הזיקנה של המערערת 2 - בהתאם להלכת ה"ניכוי מהניכוי" יש להפחית מסכום קיצבת התלויים המהוונת (המנוכה מהפסדי התלויים) את שוויה המהוון של מחצית מקיצבת הזיקנה של המערערת 2.
- במקרה דנן - אף שלהלכה קבע בית משפט קמא, כי לא יופחת סכום כלשהו בגין קיצבת הזיקנה של המערערת 2, הרי שבפועל הסכום אותו פסק משקף "ניכוי מהניכוי" בשווי מחצית מקיצבתה האמורה. לפיכך, אין מקום לטענה כלשהי מצד המערערים בעניין זה.
- אשר לקיצבת הזיקנה אשר הייתה משתלמת למנוח אלמלא נפטר - אין להפחית את קיצבת הזיקנה המהוונת של המנוח מסכום קיצבת התלויים אשר מנוכה מהפסדי התלויים. זה משום שהלכת ה"ניכוי מהניכוי" שוללת את האפשרות של מבוטח אחד לקבל כפל קצבאות, כלומר משזכאי הניזוק לקיצבה מסוימת בעקבות האירוע הנזיקי, הרי שאין באפשרותו לזכות, בנוסף, אף בקיצבת זיקנה, אולם במקרה דנן קיצבת הזיקנה של המנוח לא נשללה בשל הכלל בעניין כפל קיצבאות, אלא בשל פטירתו של המנוח. כך שלמעשה, אין עסקינן כלל במצב של מבוטח אחד, הזכאי ליותר מקיצבה אחת, וממילא אין תחולה להלכת ה"ניכוי מהניכוי" בנסיבות אלו.
- באופן עקרוני יש מקום להכיר בקיצבת הזיקנה, לה היה המנוח זכאי אלמלא התאונה, כחלק מהנזק אשר נגרם בעקבות התאונה, ואשר הינו בר פיצוי בגדר תביעת התלויים. שכן, כאשר אדם, אשר צפוי היה להיות זכאי לקיצבת זיקנה בהמשך חייו, הולך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי, הרי שהפסדי התמיכה בתלוייו מתבטאים, בין היתר, באובדן קיצבת הזיקנה אשר נשללה עקב המוות.
- אף העיזבון (או הניזוק) זכאי לפיצוי בגין אובדן קיצבת הזיקנה.
- השאלה שלפנינו קשורה קשר הדוק להלכה אשר נפסקה בפרשת אטינגר, ולפיה זכאי הניזוק או עיזבונו לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", היינו - אותם שנים בהן צפוי היה להשתכר למחייתו אלמלא המוות (או קיצור תוחלת חייו). בעוד שעניינה של פרשת אטינגר בקיצור תוחלת חיי העבודה של הניזוק, הרי שענייננו אנו נוגע לקיצור תוחלת חייו של הניזוק בהתייחס לשנות זכאותו לקיצבת זיקנה. שאלת היקף הנזקים הממוניים, אשר יובאו בחשבון בגדר חישוב הנזק ב"שנים האבודות" - טרם הוכרעה, ונראה, כי הפרקטיקה שנהגה אף לאחר פסק הדין בפרשת אטינגר הייתה שלא להעניק פיצוי בגין רכיב "קיצבת הזיקנה האבודה" או "הפנסיה האבודה".
- אלא שעל-רקע מאפייניה של קיצבת הזיקנה דומה, כי אין מקום להבחין, לעניין הפיצוי ב"שנים האבודות", בינה לבין הפסדי השתכרות. ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קיצבת הזיקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו. בכך משמשים הם תחליף לשכר העבודה שהוא, דרך כלל, מקור הכנסתו העיקרי של אדם בשנות עבודתו. מבחינה זו, הפסד קיצבת הזיקנה או הפסד הפנסיה על-רקע מותו של הניזוק (או קיצור תוחלת חייו) מהווה נזק ממוני הדומה באופיו להפסד ההשתכרות הנגרם כתוצאה מן המוות (או מקיצור תוחלת החיים). עיקרי ההנמקה אשר הובילה את בית משפט זה להכריע כי אובדן יכולת ההשתכרות בשנות העבודה האבודות מהווה נזק בר-פיצוי, תקפים אף ביחס לאובדן קיצבת הזיקנה ואובדן הפנסיה בשנות הזכאות האבודות.
- אופן חישוב הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה ייעשה, בשני המקרים (תביעת התלויים ותביעת העזבון), באמצעות שיטת הידות.
|