עומדות שתי אופציות ברורות. זו של שמאל נחוש, דינאמי, המניח יד על דופק הזמן ומזהה ממרחק תופעות של ניצול וקיפוח, מופעי שנאת זר, כרסום בזכויות יסוד - אלה הגלויים לעין, כל ובמיוחד אלה הסמויים מן העין.
שמאל שאינו בוש בתמימות המיוחסת לו על-ידי הנשמות הטובות, ואינו נרתע מגלריה נוצצת של תיוגים וקינטורים. כי שמאל הוא לא עניין של מצב רוח או אופנה חולפת או מטוטלת של "אין" ו"אאוט". השמאל הוא ביטוי לתמצית ההישגים הסוציאליים של האדם העובד. הוא מופקד על קנון הטקסטים המכוננים אנושות נאורה. הוא משמר את הטובים שבשירים על גאון האדם. אך הוא גם מודע לחולשות אנוש, מתבונן בחמלה במגבלותיו, שומר על מידתיות ועל פריזמה הומוריסטית, וכולל אותם בחישוב המסכם בדרך לשינוי פני החברה.
השמאל, למרות כמיהתו לתיקון עולם, אינו זקוק למלכות שמים או לחזון אחרית הימים. בכלל: שמים ומלכות הן מילים חשודות בעיניו. לעולם לא נשמע מכיוון השמאל הקריאה "סוס, סוס בעבור מלכות", ואם הייתה כזו, אז סופה שהוקעה והוקאה. קומוניזם אינו שמאל. השמאל, ביסודו העמוק, הוא אנרכיסטי, ולא יקדש לא מלכויות ולא דיקטטורות. מבחן החברה הפתוחה, החומלת, הסולידרית, הוא מבחנו המתמיד של השמאל. מדינה, כמנגנון העוטה קדושה בעודה משילה את עור הנמר, היא רע הכרחי. אחריותו של הפרט, החוברת לאחריותה של החברה, מייצרות, לטעמו של השמאל, את האנרגיה המכלכלת את כבוד האדם. של הפרט, בראש ובראשונה, וכלה בקבוצות מזוהות.
השמאל, הנאמן לקוד פנימי עמוק, מתיר לעצמו להשתבח באי-עקביות המייתרת נאמנויות סרק למיתוסים בלים, לנרטיבים הגמונים, לשקרים מוסכמים.