רואים עולם - לא מספיק

לדוגמה. מה אנו יודעים על מדינה כמו קולומביה מלבד הידיעות על קרטל הסמים הקטלני והמלחמה נגדו שמתנהלת במישרין או בעקיפין על-ידי ארה"ב בשיתוף הממשל בבוגוטה? אבל קולומביה משמשת, בין היתר, יעד מועדף לצעירים שלנו שיוצאים לאחר השרות בצה"ל לתור את העולם, ומדינה זאת מספקת להם בשפע חי וצומח, ריגושים והכרת תרבות שונה מאוד כל כך משלנו. אני ידעתי מעט מאוד. בראשית השנה נכדי, מעיין, שגמר את השרות הצבאי, נסע לדרום אמריקה ובין היתר עבר את בוגוטה בירת קולומביה. בקטע קצר הוא מספר על חווית התחבורה בעיר מהממת זאת. "זה היה אחד מאותם אוטובוסים שמופעלים בידי חברות פרטיות, בדרך כלל. זה אומר שבבעלות אותה חברה אוטובוס אחד עם חמישה עובדים שמועסקים בו. הצוות מורכב מנהג ועוזר נהג, שיושב על ידו. הם הצוות המוביל והמנווט בין רחובותיה וסמטאותיה הפרועים של בוגוטה. בוגוטה הבירה של קולומביה היא עיר עם עשרה מיליון תושבים ומספר כפול של מטרדים. בחזית האוטובוס יש עוד עובד שהוא שחור, לא בעורו אלא בפיח שמותז עליו מן האגזוזים של הרכבים אחריו. הוא נאחז בידית הדלת ונמצא במצב קבוע של חצי גוף בתוך האוטובוס בבטחה וחציו השני בחוץ תלוי בחסדי התנועה שמסביבו, שלא ימעכו אותו. תפקידו הוא לצעוק לכל העוברים ושבים לאן מיועדת הנסיעה. כאשר אין מספיק לקוחות הוא שולח עובד נוסף (הרביעי בשרות החברה) שמשימתו היא להתרוצץ בהיסטריה ברחובות ולשאול אנשים לאן מועדות פניהם בתקווה למצוא מישהו ולהעלותו במעט לחץ על האוטובוס. כשסיימו שני העובדים את משימתם, עובד נוסף מסתובב בין הנוסעים וגובה מהם דמי נסיעה. אז נכנס הנהג להילוך שלישי בהנחה שעד ליעד הסופי אין שום דבר שמצריך עצירה מלאה, תחנה או לא תחנה, ושעדיף לדבוק בנסיעה מתמדת בכל מחיר. כך מתחילה לה נסיעה אימתנית בבירה הקולומביאנית, בין הבורות ותעלות בכביש ולידו, לבין רבבות מכוניות, משאיות, אוטובוסים אחרים, אופנועים, אופניים וכל מה שזז על גלגלים ועל רגליים, כלומר מאות אלפי הולכי רגל שבאין מוצא אחר נאלצים גם הם להתרוצץ בכבישים, לעתים תוך סיכוי קלוש לצאת בלי פגע. גם כאשר אחד הנוסעים רוצה לרדת אין עצירה אלא הוא פשוט צריך לנצל רגע של האטה ולזנק מן האוטובוס. כך קרה שחבריי ואני נאלצנו לקפוץ כמו צנחנים במרחקים של בין 500 מטר לקילומטר אחד מהשני, ולהתחבר שוב כשלישייה." הבאתי את רשמיו שנכתבו בנימה הומוריסטית, אבל זה רק הבזק של אינדיקציה מה מתרחש באחת המדינות הגדולות בדרום אמריקה. אגב, בהזדמנויות שונות, צדה עינו של אחימאיר בחובבי עולם, מדריכי טיולים או סתם סיירים שמצוידים במצלמות, והם מביאים רשמים צבעוניים על המקומות שבהם ביקרו, על האנשים ועל הנוף. חג לעין. אשר לקולומביה, מספר אחימאיר: "אינני חושב שמישהו היה יודע על הבעיות האקוטיות של האינדיאנים בקולומביה אלמלא הפגנת הענק שהם ערכו בעיר קאלי". קולומביה, מציין אחימאיר, "היא מדינה גדולה במרחב הדרום אמריקני. פעם היא נחשבה ל "אלדוראדו" של האזור. אוכלוסייתה היא יותר מ-40 מיליון נפש והרוב המכריע מעורב-אינדיאנו-אירופי. האינדיאנים דורשים שליטה על האדמות שנגזלו מהם. ממשלת קולומביה שמקורבת לארה"ב רגישה מאוד בעת הזאת לדימוי שלה, גם באמריקה וגם באירופה. סי אן אן שלח לשם כתב. וככה אנו זכינו בהצצה לפינה לא מוכרת", אומר יעקב. כך הוסיף אחימאיר לתפריט שלו ב'רואים עולם' איזה קטע מן החיים בהינטרלאנד הדרום מערבי של מדינה הררית מרהיבה זאת ששמה קולומביה. החריג הזה מלמד על הכלל, והכלל הוא שעורך 'רואים עולם' זקוק לשירותים אקראיים של סוכנויות כמו בסי אן אן, כדי שהוא יוכל לברור מתוכם דיווחים או כתבות על המתרחש בעולם ה"בלתי מואר" בזרקורי התקשורת. הכתבה ששודרה בזמן האחרון על קונגו, הייתה מורכבת משלושה דיווחים של הסי אן אן, שאחימאיר ערך לכדי כתבה רחבה על היבטים שונים של ארץ אפריקנית אחרת, אשר גם היא בעלת פוטנציאל כלכלי גדול, והתדרדרה לשפל. שוב מלחמת אזרחים, שוב המוני פליטים ושוב אזלת ידו של העולם. גם במקרה כזה נאלץ המגזין להיות סמוך על שולחן אחרים אך להרכיב תפריט שיתאים למשדר 'רואים עולם'. היוצא מן הכלל היחיד הוא הכתבות מארה"ב, שם יש לרשות כתב, כתב החוץ היחיד של שרות השידור בעולם. יש פה ושם כמה "פרילאנסרים" מקומיים אשר משרתים בעיקר את קול ישראל.

המשדר רואים עולים עשוי כתפריט משובח, אשר המרכיבים בו תלויים במה שהמערכת מקבלת מבחוץ, אוספת מבפנים, וחומרים זמינים אחרים. משדר זה מתחיל במהדורת חדשות קצרה עדכנית ואחריה התפריט העיקרי: פוליטיקה, כמו בחירות בארה"ב, כלכלה - עקב המשבר הכלכלי. ענייני יום אחרים כמו אפגניסטאן, המצב בעולם השלישי: עגבת בהאיטי, או איידס במקסיקו. ריאיון בלעדי כמו זה עם שליח האום באזור, רוברט סרי, שיושב בארמון הנציב בתלפיות בירושלים. סיפורי אנוש כמו היקב העתיק של משפחת אנטינורי בטוסקנה שבאיטליה ושיחה מרתקת עם ראש המשפחה כיום, המרקיז פיירו אנטינורי. סיפור על שני אחים ריוורה, לוחמי פרים, ששניהם נפצעים בזירה. מקום מרתק - האי מאוריציוס שמובא על-ידי עמוס פרידמן מגיש סדרה על טיולים בעולם. לכך בדרך כלל מתווספת עוד פרפרת כמו סקירה על סרט או מחזה של שרי רז. המשדר 'רואים עולם' קיים כבר שני עשורים, אחימאיר עורך אותו מזה עשר שנים. וכמו שף חדש במסעדה טובה הוא קבע את המתכון. והשף הוא גם שמגיש את המשדר. כאמור, יעקב אחימאיר. לפני שהוא מתמודד עם חומר הוא ניצב בפני בעיות: "הבעיות שלנו נובעות מטיב המשדר, מכיוון שהנושאים הם ענייני חוץ. לא זו בלבד שאין לנו כתבים שיעשו לנו כתבות תחקיר, אלא לא עומד לרשותנו חומר בתור שכזה. לדוגמה כדי לערוך כתבה על קונגו, ולקונגו (כפי שהזכרנו לעיל) יש בעיות רבות, כלכליות, חברתיות שבטיות, מלחמות, פליטים - עלי להרכיב כתבה אחת מתוך כמה דיווחים של רשת סי אן אן". כלומר מה שהצופה רואה על המרקע הוא בעצם הטלאה של כמה כתבות שתפורה וגזורה מגזינית. התהייה שאני משמיע באוזני אחימאיר, היא שבעולם שאנו רואים חסר העולם מסביב לנו, הפלשתינים ומדינות ערב. הוא מעלה שוב את נושא ה"דוור". אין כתבים. יחד עם זאת הוא מציין כי במקרה זה הוא נעזר בכתב הרשת הספרדית "אנטנה 3" והכתב אנריקו צימרמן תושב הארץ אשר משדר כתבות מן הארצות השכנות, ואת הכתבות שלו או ראיונות שלו מביא יעקב אחימאיר ב"רואים עולם". התוכנית יכולה לשאוב חומרים מן המסגרת של intermag – מסגרת אירופית שבה ישראל חברה, אך בדרך כלל הכתבות שבו הן מאוד לוקליות והצופה שלנו ספק אם ימצא בהם עניין. עם גורם טלוויזיוני במשקל כבד יש לתוכנית שיתוף פעולה הדוק, והוא ה-סי בי אס והמגזין "60 דקות". הם אצלנו אורחי קבע ויעקב אצלם בן בית. מגזין זה נמשך במתכונתו זה 40 שנה וליחו לא נס. התוכנית "60 דקות" ראשיתה ב-1964 שנקראה "this hour has seven days"- לשעה הזאת שבעה ימים. התוכנית כפי שהיא מוכרת כיום התחילה בשנת 1968 כתוכנית דו שבועית, נערכה והוגשה על-ידי הארי ריסנר ומייק וולאס (אגב, שניהם יהודים). עם חלוצי התוכנית נמנו מורלי סייפר (עוד יהודי) ודן ראתר, רביעייה בעלת השפעה אדירה בתקשורת האמריקנית. לא היה תחום חשוב, לאומי או בינלאומי שמשדר זה לא טיפל בו בכל מימד שהוא, ולא נחסך שום כסף כדי שהוא יעמוד באמות המדיה שהוא קבע לעצמו. הגמול הוא שאין כמעט נושא, מקצה העולם עד קצו, שעורכיו לא יכולים להביאו, ואין כמעט אדם, שלא ירצה להופיע במשדר הזה. האחרון שבהם, לפני כמה ימים, הנשיא הנבחר, ברק אובמה, בביתו שלו בשיקאגו. ואכן הכתבות של "60 דקות" ללא יוצא מן הכלל שמשולבות ב"רואים עולם" הן מעולות. יעקוב אחימאיר מציין כי הצעיר שבחבורה המערכתית של "60 דקות" הוא בן 60 והמפיק בתואר, ולא מעט בפועל, מייק וואלאס, הוא בן 94. לעומתו יעקב יכול להיות הבן שלו. בימים אלה מלאו לו 70. סמל התוכנית הוא שעון עצר עתיק, "מעין צ'אסוי רוסי"- בפי אחימאיר, שגם הוא נמצא על משמרתו מאז קיום התוכנית. אחימאיר מביא לעתים מזומנות ראיונות עם אישים בולטים, בעיקר כאלה שמבקרים בארץ. כך למשל הוא ראיין את טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה בעבר, והנציג האירופי הקבוע באזורינו לנושא ישראלי והפלשתינים. הוא ריאיין פעמיים את מי שהיה שר בכיר בממשלת קנדה, ארווין קוטלר, מי שיהיה סגנו של אובמה, הסנטור ג'ו ביידן, וגם את איש הדת הכריזמטי, ג'ון הייגי ועוד. גם סגנון הראיון של אחימאיר הוא סגנון מיוחד במחוזותינו. הייתי מגדיר אותו כסגנון שיחה בריטי, שאלות נוקבות במתינות. Speak softly. הוא אינו מסתער על המרואיין. חשבתי על זוג המגישים של חדשות ערוץ 10 מיקי חיימוביץ' ויעקב איילון, מגישים סולידיים, סימפטיים מאוד. אבל כאשר ראיינו את שרת החוץ ציפי לבני הם נכנסו לתוך דבריה, לא נתנו לסיים משפט, ורק פוליטיקאי בעל עור עבה, ולרובם יש עור כזה, לא קם באמצע שיח תגרי כזה ויוצא מן האולפן. מזמינים אדם כדי לשמוע אותו, ולא כדי להשמיע את דעותיהם של המראיינים, או כדי להוכיח שלא חסים על אף אחד.

יעקב אחימאיר, בנו של אבא אחימאיר, הוא בהחלט לא איש א-פוליטי. גם לא מתקבל על הדעת שבנו של "אבא" אחימאיר, הוגה ימני אקטיביסטי (גם הואשם ברצח ארלוזורוב וגם זוכה לחלוטין), איש בעל עט שנון בשרות האידיאות שלו וגם בנושאי תרבות, לא תהיה לו זיקה פוליטית, כפי שירש ממנו את הפן התרבותי. כמובן שיש לו השקפה פוליטית מצד ימין של המפה. אבל, להערכתי הזיקה הזאת היא יותר קונספטואלית מאשר אקטיביסטית. יתר על כן, את השקפותיו הוא מיטיב להסתיר בראיונות שלו. רק לעתים רחוקות מאוד תשובה של מרואיין מקפיצה אותו. פעם אחת כאשר ערך את מבט, הוא לדעתי מעד ומיקם בראש המהדורה את מותו של שמואל תמיר. תמיר, איש אצ"ל בעבר, ממייסדי תנועת חרות, עו"ד מבריק, פוליטיקאי הפכפך ונואם בחסד, שדעותיו האנטי ממסדיות מימין המתרס הפוליטי הובאו בהרחבה ב"עולם הזה", משמאל המתרס המדיני. עריכה זאת הייתה דבר חריג, ובשיחה אף לא התייחסתי לאפיזודה זאת, גם משום שהייתה בודדת במהותה וגם בשל התיישנותה. יעקב אחימאיר נולד ברמת גן, סיים את לימודיו בגימנסיה "דביר". למד היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. בשנות השישים שהה בלונדון ושימש כשדר בפינה העברית של ה-BBC, שנהג לשדר אז שידור עברי יומי קצר בגלים קצרים. מראשית שנות השבעים שימש ככתב מדיני וכתב בוושינגטון. אחימאיר הוא workoholic מכור. בצד עריכה והגשת "רואים עולם", הוא מנחה לעתים את תוכנית "הבוקר הזה" בקול ישראל. הוא נמנה עם מגישי התוכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, אשר במסגרתה עולים מאזינים לשידור ומשוחחים על ענייני דיומא. תוכנית נינוחה בסגנון ה- fire site chat. אחימאיר פרסם מאמרים במדור "דעות" בעיתון מעריב וכיום ב"ישראל היום". יעקב אחימאיר הוא חתן פרס סוקולוב לעיתונות האלקטרונית לשנת 2005 "על מפעל חיים ועבודתו היסודית והאחראית בסיקור מכלול נושאים בחברה הישראלית ובעולם". וכן, הוא חתן פרס ביקורת התקשורת מטעם אגודת "זכות הציבור לדעת". העונה השלישית של "כך היה" בהנחייתו של יגאל רביד (יום ו', 19. 9. 08) נפתחה בציון יום הולדתו של שדר וותיק זה, ברדיו ובטלוויזיה ועברו בעיתונאות המשודרת.

רואים עולם, הוא להערכתי אחד המשדרים המשובחים בכלל, ובערוץ 1 בפרט. אבל לעולם לא נראה אותו בסולם של 10 המשדרים הטלוויזיוניים הנצפים ביותר. שיעורי הצפייה של התוכנית רואים עולם בהגשתו של יעקב אחימאיר בחודש וחצי האחרון מתחילת אוקטובר עומד על ממוצע של 8. 8% בקרב משקי בית יהודים, כלומר 198,000 צופים בממוצע בקרב פרטים מכלל האוכלוסיה. שלומי קיים, הממונה על מחקרים וסקרים ברשות- השידור, מציין כי בתקופה זו, התוכנית מדורגת במקום השני כאשר 'ראשון בשער' בהגשתו של בוני גינצבורג מובילה עם ממוצע של 9% שהם 205,000 צופים. קיים מציין כי שתי התוכניות הללו הן במגמה לינארית חיובית ומובילות את תוכניות הערוץ הראשון במדד שיעורי הצפייה. ואילו מהדורות מבט בתקופה זו זוכה בממוצע של 7.1% שהם 162,000 צופים. רק לעתים רחוקות, בעיקר במהלך משחקי ספורט בינלאומיים כמו המשחקים האולימפיים ומשחקים במסגרת ה-Euro-league או משחקים בינלאומיים אחרים, זוכה ערוץ 1 למעט נחת בכל הנוגע לרייטינג. בריאיון שמשתרע על כמה עמודי, עם זוג המגישים של "מבט": מירב מילר וינון מגל (דה מרקר- 6.11.2008), מדברת מילר על כך שרייטינג זה לא הכול: "לדעתי זה יפה מאוד שאחרי שחיים יבין הלך לא הייתה ירידה ברייטינג. היה חשש שזה יקרה מפני שהעריכו כי יש אנשים שצופים במבט דרך קבע רק בגללו והנה הרייטינג לא ירד". על כך מעיר המראיין מדה מרקר: בערוץ 10 לא היו מוכנים להסתפק באמירות כמו " בוא נגיד תודה שהרייטינג לא ירד". אני כן אסתפק בחילופי דברים אלה כדי להדגיש שתי נקודות. אחת. דה מרקר מוכיח שוב כי אמת המידה שלו הדומיננטית שלו היא הכמות. החומרים שבהם הם עוסקים נמדדים בכמות - במשקל כבד. בכמה ירד טייקון זה או עלה למרומי הפסגה של המגזין, בכמה ירדה מנייה זאת, בכמה ירד פס היצור, בכמה גלש היצוא, וכיוצא באלה מונחים שלקוחים מן המאזניים של השוק. שניים. 'מבט' לא ירד לאחר הליכתו של יבין מכיוון שגם אם לא מביאים בחשבון מה שיש בו, חייבים לקחת בחשבון מה שאין בו: אין בו פרסומת, מטומטמת, מטמטמת, שמרסקת את המהדורה הטובה ביותר. העובדה שציבור הצופים עובר לסדר היום והתרגל לזה, היא כמו העובדה שיש שפעת שחיים איתה. אם מישהו רוצה לעשות היכרות עם תעשיית הטלוויזיה המסחרית מוזמן לקרוא בעמודים הרבים שהוקדשו באותו גיליון של דה מרקר ל"פסטיבל ראש פינה". שם לא דיברו אנשי צווארון לבן בנימה קורקטית. שמה צעקו סוחרים בעלי בסטות, צעקו עד שגרונם ניחר, על מוצרי הריאליטי, האח הגדול, הקטן ועוד סחורה שעל המדפים ומתחתיהם. שם דיברו אלה שמוכרים לנו הרבה זבל. ועוד פנינה מ"פסטיבל" בראש פינה, שאף היא מובאת בדה מרקר. רני רהב (איזה שם הולם), שהוא אולי הסוחר הגדול במכירת דימויים, התריס כלפי מנהל החדשות של ערוץ אחד, אורי לוי, שהערוץ היה הראשון שהכניס תצוגות אופנה בלי לשאול את הקהל. לפי הדיווח, גדי סוקניק, בוגר ערוץ 1 שניהל את הפנל, השיב לרהב: "אולי מה שמטריד אותך באמת הוא שזו המהדורה היחידה שאתה וחבריך לא שולטים בה." יפה דיבר סוקניק. אלא שהערוץ הראשון, שנקי מפרסומת בתוך השידורים מחקה את המסחרי בקדימונים עצמיים משעממים ומעצבנים. אחד מהם הקדימון ל"יומן" החדש בהגשת בן כספית ממעריב ואיילה חסון, הכתבת המדינית של הערוץ. היא הופיעה מדושנת עונג, כמו שמופיעים שאר המקדמים בערוץ, בובות שעווה, והכריזה Yes we can. הסיסמה היפה שהטביע ברק אובמה, זוכה בארצנו לאמבטיות בוץ שריח הגופרית עולה מהן. אין בה ניחוח של צמחי העיירה גראס בצרפת, מקור הבשמים. כמובן שמהדורה לא נמדדת אך ורק בקריטריון של העדר פרסומת באמצע. אבל זה חשוב. ואולי לא כל כך אגב: "מבט", כן השתפר, ובהקשר זה של "רואים עולים", משתדל גם להכניס מבזקים קצרים מן הנעשה בעולם. גם אם הם שפריצים - זה חשוב. ואם זה לא מתורגם למספר הצופים הרי תופעה זאת כמו הרייטינג של "רואים עולם" לא מלמדת על טיב המשדר אלא על טיב הצפייה. אבל, כן, מי שצופה נהנה. מבחינתי ל"רואים עולם", משמעות כפולה. זאת המשתמעת, והיא שיחסית למצב רובו של העולם, מצבנו כאן טוב. ומסקנה ישירה ועיקרית: שבני אדם בול מקום בעולם זקוקים שנדע עליהם, שנזדהה איתם ושנעזור להם - ככל שניתן. היה עידן, לא בעבר הרחוק, שהעולם היה אטום וחשוך. בצאתי מן השיחה עם אחימאיר בקפה הירושלמי, יעקב, כדרכו, הלך חמק לו בהרכנת ראש. לא מחמת צניעות אלא הרגל. הוא הולך כאילו כדור העולם רובץ עליו, או כפי הביטוי הגרמני הקלאסי לוקה ב-weltschmerzen (כאבי עולם) אבל אני שהלכתי אחריו, יכולתי לשמוע גברת צעירה שישבה בחוץ מצביעה על אחימאיר ושואלת אותי: זה אחימאיר מהטלוויזיה? אני אומר לה: כן זה הוא. היית רוצה למסור לו משהו, אני חבר שלו. "כן בהחלט! התוכנית שלו 'רואים עולם' היא א' א'". הבטחתי שאמסור לו, והנה אני מקיים את ההבטחה.