גאידמק יוכל לצאת מהארץ

המשיב חויב בפסק בוררות לשלם למבקש 54 מיליון ש"ח. הערעורים שהגישו שני הצדדים בפני ערכאת ערעור של שלושה בוררים - עדיין תלויים ועומדים. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות, ובמסגרתה ביקש לעכב את יציאת המשיב מן הארץ. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעכב את יציאת המשיב מן הארץ, משנקבע כי "החשש המסוים" להימלטות המשיב, אינו עולה כדי רמת הוודאות, הנדרשת למתן צו איסור יציאה מן הארץ, בין השאר מכיוון שההליכים כנגדו מתנהלים כבר מספר שנים. עוד נקבע, כי אפילו יימלט המשיב לבלי שוב, לא הוכח כדבעי כי הדבר "יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין", בין השאר הואיל ומוטלים עיקולים שונים על נכסי המשיב. על כן נקבע, כי צו ארעי שהוצא כנגד המשיב יפקע. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. מכאן בקשת רשות הערעור, שעמה הוגשה גם בקשה לסעד זמני, קרי, עיכוב יציאת המשיב מן הארץ, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

טענות המבקש

• עיקולי המבקש על נכסי המשיב אינם מספקים כדי למנוע "הכבדה ממשית" על ביצוע פסק דין, נוכח סכום החוב למבקש, סכומי העיקולים לטובתו, ועיקולים נוספים שהוטלו על אותם הנכסים על-ידי נושים אחרים.

• נתונים עובדתיים שונים מצביעים על סיכויי הימלטות גבוהים, לכן מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, אשר יתקשה לממש פסק דין לטובתו במקרה של הימלטות.

• סיכויי הערעור טובים, בין השאר הואיל והמשיב נמנע מלהגיש תצהיר תשובה לבקשת המבקש בפני הרשם.

כבוד השופט א' רובינשטיין:

• במקרה דנן מדובר במחלוקת בין הצדדים שאינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, ובכגון דא אין נשקלת רשות ערעור "בגלגול שלישי", מה גם, שככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, בפרט שעה ששאלת הענקת סעד זמני (צו עיכוב במסגרת הבקשה לאישור פסק הבוררות) עדיין תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי (בערעור על החלטת הרשם בעניין זה), וכל ענייננו בסעד זמני שבזמני.

• לגופו של עניין נקבע, כי אין מקום להתערב בהחלטות שני המותבים, וזאת אפילו נניח כי קיים חשש מסוים להימלטות המשיב, וכי אם יתממש – הדבר עשוי לפגוע ביכולתו של המבקש להיפרע, בבוא העת; הרשם, בהחלטתו המפורטת, הביא את אלה בחשבון.

• צו לעיכוב יציאה מן הארץ יינתן (לפי תקנה 384(א)) רק אם בית המשפט "שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין".

• נקבע כי נוכח הפגיעה בזכות לחופש תנועה הכרוכה בעיכוב יציאה מן הארץ, ובחופש שהוא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה, הרי שאין לעשות שימוש בתקנה 384(א) לתקנות סד"א, אלא אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה.

• עיקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר עסקינן, כבענייננו, בבקשה לסעד זמני בערעור.

• כשמדובר בעיקול (תקנה 374(א) לתקנות סד"א), די בחשש סביר שאי מתן הצו "יכביד" על ביצוע פסק הדין, בעוד שבעיכוב יציאה נדרש כי הדבר "יכביד באופן ממשי". ברי איפוא, כי המדובר בדרגה גבוהה יותר של הכבדה, מה גם שלא אחת ניתן לממש זכיה גם בחוץ לארץ.

הבקשה נדחתה (ממילא מתייתרת הבקשה לסעד זמני).

- רע"א 9877/08 יוסף טרוים נ' ארקדי גאידמק - בבית המשפט העליון - בפני כבוד השופט א' רובינשטיין - החלטה מיום 24.11.2008 - בשם המבקש-עו"ד שחר הררי, עו"ד שאול קוטלר, עו"ד יונת מאיר