התובע טען כי הנתבע התרשל, הפר כלפיו חובה חקוקה וחוזה, והעמיד את סכום תביעתו על כ 130,000 ש"ח הכוללים את סכום התביעה המקורית ואת הוצאות המשפט בהם חויב. התובע טען כי הנתבע יצגו שנים רבות קודם לכן, וכי סמך עליו "בעיניים עצומות".
הנתבע טען כי לא הגיש סיכומים בתיק המקורי, וזאת היות והתביעה הייתה חסרת סיכוי וכי "כתיבת הסיכומים הייתה השחתה של נייר לריק". הנתבע טען כי התובע הציג לו מצג כוזב באשר לתוחלת התביעה, וכי בכל מקרה חו"ד שמאי קבעה כי שיעור הנזק הוא 22,000 ש"ח ולא כפי שנטען בתביעה המקורית. הנתבע טען כי לאחר סיום ישיבת ההוכחות גילה לתובע כי התביעה חסרת סיכוי וכי אין להמשיך בה לשלב הסיכומים, וכי התובע לא יכול היה לטעון כי לא ידע על כך.
בתגובה לכך טען התובע כי למרות שהיה בקשר מתמיד עם הנתבע, הובטח לו כי תביעתו מטופלת בקפידה ובאופן הטוב ביותר וכי רק לאחר שגילה באקראי כי ניתן פסק דין הדוחה את התביעה, העלה הנתבע טענות לחוסר סיכוייה. עוד הוסיף התובע כי אם לא האמין הנתבע בתביעה ובסיכוייה, היה עליו להפסיק את הייצוג וליתן לו את יומו בבית המשפט, כשהוא מיוצג ע"י פרקליט אחר, ובלבד שינוהל ההליך כהלכתו.
עוד טען הנתבע, כי הבהיר לתובע כי ללא חוות דעת של מודד, אין לו סיכוי לזכות בתביעה, ולפיכך נותר להמתין להצעת פשרה מטעם הנתבעים (הצעה קודמת ל-30,000 ש"ח סורבה ע"י התובע), או להגיש בקשה להגשת ראיות נוספות לכשתוכן חוות דעתו של המודד.
הנתבע עיגן את טענותיו בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, נאסר על עורך דין להעלות טענות עובדתיות בידעו שאינן אמת. לכן, מעת שהבין כי עילת התביעה שקרית, לא הייתה מוטלת עליו חובה להגיש סיכומים הטוענים ההיפך.