בעקבות הכוננות הדרוכה בעזה,
לאור ההכרזות המתלהמות של סגן שר הביטחון - אלוף בצה"ל ולפיכך חזקה עליו כי הוא יודע ומבין את המשמעות של ביטחון השדה,
מול הודעותיו של סגן שר הביטחון לכל אמצעי התקשורת כי "אין ברירה, ניכנס לעזה";
ההמלצה המתגבשת בדעתי היא - לדחות את הפעולה, כדי לבצעה רק במצב של הפתעה, במועד בלתי צפוי, למשל, כשכנופיות הטרור באופוריה, כשמתנהל כאילו משא-ומתן - ואפילו במסווה של משלוחי מזון, ציוד לחימה ותרופות.
ואם תשאלו מדוע -
התשובה האכזרית היא: כדי להביס את האויב במקסימום נפגעים להם ובמינימום של נפגעים לנו.
כדי שעכשיו - שם יתכוננו לשווא, ואנו נבליג ואפילו נסווה את כוונותינו בפתיחת הגבול ובמחוות של כאילו-שחרור אסירים-או-טו-טו, אך לא להיסחף - לא יותר מזה, ובאווירה כזו של פיוס, כניעה, ויתור, שידור אותות פחד וכמיהה לשלום צודק - באווירה כזו של שלום עכשיו, ללא תנאי ומיד - תיפתח להם לפתע מצפון הרעה.
אפס הפתעות, ושם (גם כאן) לא יידעו לעולם האם אפס - הכוונה לכלום, או שהכוונה היא, בעצם, ל-אבל, אך.
עתה, לאור ההודעות החוזרות ונשנות ברציפות של הממשלה ובכיריה על הכניסה לעזה - שם מתכוננים, מתבצרים, מכינים מלכודות לחיילי צה"ל, ובעיקר, ממתינים בדריכות.
הפעולה צריכה להתחיל במצב בו כנופיות הטרור מצויות בתחושת ביטחון ושאננות - ולא במצב של דריכות ומוכנות.
לא קשה להגיע לכך במהירות יחסית; די בחזרה לשגרת השמאל הקיצוני בה אנו מחמשים את כנופיות הטרור תחת אש ומרפדים את חשבונות הבנק שלהם בעקיפין ובמישרין ובכך מגדילים את יכולות הלחימה שלהם נגד ישראל - כאמור, תחת אש, בין כה אנו רגילים לזה, אלא שהפעם המטרה תהיה ראויה, והיא - לפתוח במהלך צבאי מכריע מבלי שכנופיות הטרור יחלמו על כך, ואף כשיראו וירגישו מה מתחולל מול עיניהם - יתקשו להאמין.
לא יאמינו, כי עשרות שנים עשינו להם שטיפת מוח טוטאלית שאנו רופסים, כנועים, תומכי טרור וסופגי טרור, וזאת - כדי שנוכל לומר כי בעצם אנחנו חזקים ומבליגים, דבר שלא מובן שם.
אז זהו.
זאת ההצעה:
לאחר כמה ימי חסד מוסווה ומתוחכם,
להיכנס לעזה בהפתעה,
וההפתעה היותר חשובה היא - מבלי לצאת,
לא ממעבר פילדלפי ולא מגוש קטיף, וזאת לא רק למען ההתיישבות, אלא גם למען ביטול יכולות הטרור של הכנופיות ושלום ושלווה בשדרות (ואשדוד, ואשקלון, ותל אביב).