סעיף 44 לחוק לשנת עורכי הדין הסמיך את לשכת עורכי הדין לסרב לבקשתו של מועמד לקבלו לשרותיה, חרף כשירותו, אם הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, וכן אם נתגלו עובדות אחרות שמובילות למסקנה כי אין המועמד ראוי לשמש עורך-דין. בית המשפט העליון מצא כי הפרשנות שמציע העורר לסמכותה של הלשכה, אינה יכולה לעמוד. חיקוקים רבים מונעים מאדם להגיש מועמדות לתפקיד מסוים אשר הורשע בעבירה שיש עימה קלון, כשבע שנים מתום ריצוי העונש. בית המשפט העליון סבר כי שתיקתו של חוק לשכת עורכי הדין באשר למועד ראשית 'מרוץ שבע השנים' אינו הסדר שלילי אלא לאקונה, וכי יש להקיש מחיקוקים בעלי תכלית דומה כי המחוקק התכוון כי מועמד לא יוכל להתקבל כחבר ללשכה כשבע שנים
לאחר תום ריצוי עונשו. בכך הפעיל בית המשפט תפיסה אשר כונתה לא אחת בפסיקה 'הרמוניה נורמטיבית', קרי, תפיסה אשר מייחסת חשיבות לקוהרנטיות ולאחידות הרעיונית בין דברי חקיקה שונים.
השופט אדמונד לוי נדרש גם לתכליתה של חסימת מי שעברו עבירות שיש עימן קלון מפני חברות בלשכה. השופט אדמונד לוי ציין כי "הלשכה, על מוסדותיה השונים, נדרשת להקפיד על כך שחבריה וגם אלה המבקשים להצטרף אליה, יקפידו על קיום החוק, וינהגו ביושר וניקיון כפיים, שאם לא כן תיפגע אנושות תדמיתו של עורך-הדין בעיני הצבור".