לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עידכנה הכנסת את כל החוקים הנוגעים למעצרים, חיפושים וכדומה, וזאת כדי להתאימם לרוח חוקי היסוד, ולפיהם, אין שוללים חירותו של אדם אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל ואשר נועד לתכלית ראויה. בעוד שבעבר, בכדי לעצור אדם עד תום ההליכים די היה בכך שמיוחסת לו עבירה חמורה, כיום חומרת העבירה אינה מהווה עילה למעצר עד תום ההליכים, אלא אך ורק מידת מסוכנותו של הנאשם.
'מסוכנות', מטבעה, הינה פקטור קשה להערכה. המשפט נוהג להשתמש בחזקות, קרי בהנחות יסוד אשר הנטל על הצד השני לסותרן, וזאת כדי להתמודד עם מושגיות עמומה, כגון 'מסוכנות'. חוק המעצרים קובע כי ישנן עבירות שהן כה חמורות עד שחשד לביצוען מקים חזקת מסוכנות. כאשר אדם נחשד בעבירות חמורות כגון אלו, עליו מוטל הנטל להוכיח כי אינו מסוכן.
עיקרון נוסף אשר מנחה את חוק המעצרים הוא עקרון המידתיות, עיקרון על בשיטת המשפט שלנו ולפיו, מקום בו ניתן להשיג את אותה תכלית בשתי דרכים, על הרשות השלטונית לבחור בדרך אשר פוגעת פחות בפרט. סנגורו של המערער ניסה לטעון כי מכוחו של עקרון המידתיות יש להשימו במעצר בית ולא במעצר. השופטת עדנה ארבל קבעה כי לאור מסוכנותו הפרועה ממש, ולאור האימה שהוא מטיל על ילדי המשפחה ולאור חומרת העבירות המיוחסות לו, חלופת מעצר לא תשיג את המטרה שלשמה המעצר נועד - הגנה על ילדי המשפחה.