ביהמ"ש הורה על הריסת מבנה טרם נשמעו טענות הבעלים

המערער הקים על קרקע בבעלותו תוספת למבנה קיים, בשטח של כ-90 מ"ר רבועים, וזאת ללא היתר בניה. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה הוציא בתאריך 8.9.08 צו הריסה למבנה. בקשתו של המערער לבטל את הצו נדחתה בידי בית משפט השלום בבאר שבע, אשר קבע כי לא נפל פגם בהליך הוצאת צו ההריסה, ובכלל זה קוימה חובת ההתיעצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, כנדרש בחוק. כמו כן נקבע כי אין בעובדה שבעל המבנה לא הוזמן לחקירה כדי לגרוע, או לפגום בתוקפו של צו ההריסה, שכן לשיטת בית המשפט, לא קיימת כל חובה שכזו בדין. על החלטה זו של בית משפט השלום, הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ (ב"ש) 5517/08). ערעורו זה נקבע לשמיעה בפני בית המשפט המחוזי לתאריך 15.12.2008. בד בבד עם הודעת הערעור הגיש המערער לבית המשפט המחוזי גם בקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה (ב"ש 21983/08). בקשתו זו נידונה בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע ונדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי חוק התכנון והבנייה אמנם קובע חובת התייעצות (וזו מולאה), אך אין הוא מטיל חובה על הרשות לשמוע את גרסתו של בעל הזכויות בנכס טרם הוצאת צו ההריסה. כמו כן נאמר בהחלטה כי מעצם טבעו אמור צו הריסה מנהלי להתבצע במהירות, ולכן, הגם שיש לבית המשפט סמכות לעכב את ביצועו, ראוי לייחד את השימוש בסמכות זו למקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, וזאת על מנת למנוע מצב שבו יושהו צווים אלה באופן מלאכותי על ידי גרירתם של ההליכים המשפטיים. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי למערער הרשעה קודמת, משנת 2005, בעבירות על חוק התכנון והבנייה, לאחר שבנה תשע תוספות בניה בנכס אחר ללא היתר. במצב דברים זה, כאשר המערער מפגין זלזול בחוק, בהחלטות בתי המשפט ובגורמי אכיפת החוק, בית המשפט לא מצא מקום להיעתר לבקשתו.

בערעורו ממקד המערער את טענותיו בתקיפת הליך ההתייעצות בעניין צו ההריסה בין יו"ר הועדה המקומית לבין היועץ המשפטי שלה, וטוען כי מפרוטוקול הדיון עולה כי הליך התייעצות זה לא קויים על כל דקדוקיו, כדרישת הדין על פי פרשנותו. כן גורס המערער כי לא זומן לשימוע. לבסוף, טוען המערער כי משהדיון בערעורו קבוע לתאריך קרוב (באמצע חודש דצמבר 2008), הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובתו בבקשת לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בתגובתה טוענת המדינה כי בהתאם להלכה הפסוקה בנדון, יש להורות על עיכוב ביצוע צווי הריסה מנהליים רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. בהקשר זה מפנה המדינה לשורה של פסקי דין העוסקים בנושא זה ומבהירים כי צו ההריסה המנהלי נועד לסכל את עבירות הבניה, ויש לעשות בו שימוש על מנת למנוע את יצירתן של עובדות מוגמרות וקשות-להיפוך בשטח, ומכאן שאף צווי עיכוב ביצוע לגביהם צריכים להינתן במשורה. בעניינו הספציפי של המערער, מדגישה המדינה כי חובת ההיוועצות קויימה כל צורכה, וסומכת ידיה גם על קביעת הערכאות הנכבדות דלמטה לפיהן אין כל חובה לקיים שימוע, או הליך של גביית גירסה במסגרת הליך הוצאתו של צו הריסה מנהלי.

השופט מלצר מצא כי ביני לביני, בזמן התקיימות ההליכים, הרחיב המערער את המבנה הלא חוקי (תוספת לא חוקית לחנות צעצועים שהיא כשלעצמה חוקית). השופט מלצר קבע כי דין הערעור להדחות. לדבריו: מקרה זה הוא דוגמא לעבריינות בתחום התכנון והבנייה, שפשתה, לצערנו, במחוזותינו. הנה קם אדם, ומקדים מעשה בנייה לכל אישור, או היתר חוקי נדרש (והמערער מודה כי לא פנה כלל בבקשה להיתר בנייה), בהתעלמו כליל מן הכללים והמגבלות שמטילים דיני התכנון והבנייה. לעומת זאת, כאשר קמה הרשות המינהלית ומבקשת לסכל את יוזמתו העבריינית, נוקט הוא שלל הליכים, שמטרתם לשים לאל את פעולת הרשות. בית משפט זה, כמו הערכאות הנכבדות דלמטה, לא ייתן ידו להתנהלות מסוג זה. השופט מלצר נדרש לטענות המערער ולפיהן לא קוימה חובת ההתייעצות המוטלת על הרשות עם יועציה המשפטיים. השופט מלצר שוכנע, וזאת על סמך קביעות הערכאות דלמטא, כי חובת ההתיעצות קוימה כדבעי: בין היתר נמסרו נתונים ספציפיים לגופו של מבנה, נערך דיון של ממש ובסופו התקבלה ההחלטה. עוד ציין השופט מלצר כי הליך הריסה מנהלי אינו מותנה בקיום שימוע מוקדם, אלא מאפשר רק השגה בדיעבד בפני בית המשפט, וזאת מכוח ההסדר שקבוע בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה. בכל מקרה קובע השופט מלצר כי במקרה הנדון נעשו פניות אל המערער במטרה לגבות את גרסתו אך אלו לא נענו מצדו. עוד קבע השופט מלצר כי המערער לא הראה בערעורו כי לו קוימה חובת השימוע בעניינו, הדבר היה מסייע בידו, שכן דומה כי לא היו לו טענות של ממש להציג בפני וועדת התכנון והבניה. זאת קבע השופט מלצר תוך התבססו על ההלכה הפסוקה בפרשת אליהו דרעי נגד וועדת השחרורים (השוו: בג"צ 598/77 אליהו דרעי נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב(3) 161), ולפיה מניעת זכות שמיעה מאזרח לא תבטל את ההליך שננקט נגדו בהיעדר שמיעת גרסתו, מקום בו מראש לא היה לו מה לטעון. השופט מלצר קבע כי צו ההריסה המנהלי לא לקה בפגמים היורדים לשורשו של צו ההריסה המנהלי, שיש בהם כדי להביא לבטלותו מדעיקרא. הוא סבר כי ההליך שפתח בו המערער אינו אלא ניסיון טקטי עקר לדחות את הקץ של בנייתו הלא חוקית. דומה כי לאורך כל פסק הדין מותח השופט מלצר ביקורת קשה על המערער, אך לא כן היא. השופט מלצר מציין כי לו בסוף ההליך יתברר כי צו ההריסה היה פגום, למערער תעמודנה זכויותיו בדין האזרחי (כגון הזכות לתבוע פיצויים).

הערעור נדחה.

- בפני כבוד השופט חנן מלצר - בשם המערער: עו"ד גלעד אבני - בשם המשיבה: עו"ד רויטל זאוברר