השבוע נפתח בחיפה פסטיבל שלוש הדתות: חג הקרבן המוסלמי, חג המולד הנוצרי וחנוכה, כסמל לעיר שיש בה הרמוניה בין דתית. יום קודם לכן פתח ראש העיר,יונה יהב, את המבצע לעידוד תיירות החורף בחיפה. חיפה נמנית עם הערים היפות בעולם, ויש לה כל הנתונים הטופוגרפיים, הרים ויָם, שמשווים לה יופי טבעי. ויש לה היסטוריה עשירה. אך הפוטנציאל של העיר הזאת לא ממומש. היא מקרטעת איכשהו מאחור. העובדה שרק כרבע מכלל בעלי זכות הבחירה מימשו זכות זאת, מדברת בעד עצמה ונגד העיר.
ביקוריי בחיפה ניתנים לספירה על אצבעות שתי הידיים. הגעתי לחיפה בנובמבר 1945 באנייה "פרינצס קתלין" במסגרת עליית הנוער, ולא זכיתי לראות אותה כלל. שליחי התנועות הוציאו אותנו - אקספרס - לעתלית ומשם למוסדות נוער או לקיבוצים. ב-1948 לחמתי על שחרור העיר הזאת בחטיבת כרמלי. אני זוכר את הקרב ואת סיגריות הפלאיירס שגנבנו ממחסן של ערבים בעיר התחתית. מיד כשגמרנו בחיפה עלינו לגליל, להמשך. בראשית שנות ה-50 הפלגתי מן הנמל בדרכי לשליחות בארה"ב וחזרתי אליה, בלא לשהות בה. יומיים מירח הדבש שלנו בילינו בחיפה. מאז ביקרתי בה למטרת הפלגה ולחזרה מלימודים בארה"ב. בשובי אז ערכתי ביקור של יום בהדרכת עמיתי דן שילון, שהיה עוזרו של ראש העיר, אבא חושי, כדובר ואיש קשרי ציבור. ועוד ביקור לילי בראשית שנות ה- 90 כאשר הכנתי כתבה על המקומונים בישראל, ואחד מהם היה המקומון החיפאי של רשת שוקן "כלבו". ובפעם האחרונה שהיתי בחיפה לא מכבר בסוף שבוע קצר.
רובו של המידע על חיפה בא לי מקריאה בתקשורת, או חשיפה למדיה כמו האינטרנט. ובאחרונה, במסגרת השידורים על הבחירות המוניציפאליות. לפי הדיווחים על תוצאות הבחירות המוניציפאליות, עד לשעה 7 בערב באו בחיפה לקלפיות 18% מכלל הבוחרים, והיתר, כלומר עוד 5% חמקו בחשכה להצביע. סה"כ 23% מכלל המצביעים בעיר השלישית בגודלה בארץ. ככה חיפה התקרבה לגובה ים המלח בהפגנת האכפתיות הלוקאלית. יו"ר ועדת הבחירות, עו"ד אדם פיש, מצוטט כאומר כי התקשורת המקומית גרמה לאדישות בציבור לאחר שהכתירה את יהב בסקרים שפרסמה. וראש העיר יונה יהב הוסיף: "מזה פחדתי". הנה יש טוסיק להרביץ עליו: התקשורת. אני הרי לא מצטיין בדרך כלל בהמטרת שבחים עליה, אך במקרה זה הטיעון ממש מקומם, שלא לדבר על היותו מגוחך. מה היה קורה אילו התקשורת הייתה מנבאת כישלון ליהב? הא? מה היה אומר עו"ד יונה יהב? יהב היה אומר כי התקשורת היא נגדו כי "מזה פחדתי".
בביקורי האחרון בחיפה שאלתי את עצמי מה כאן לא בסדר בעיר המקסימה הזאת. אתה מסתכל עליה ממעלה הכרמל, וטיילת הפנוראמה מצדיקה את שמה. אתה רואה את כל המפרץ, מלאכת מחשבת טבעית של פסיפס שמדורג עד לחוף הים. בלילה העיר נראית כמו מחרוזת של בדולח בוהק, כאשר האניות בים מוסיפות זוהר משלהן. אתה מתבונן עליה מלמטה ואתה רואה קולאז' של פירמידה צבעונית מודרנית. אבל מה קורה באמצע, בראש ובראשונה במרכז מה שנקרא "הדר הכרמל", בוואדי ניסנאס, בעיר התחתית שהייתה שוקקת חיים בתקופת המנדט, וגם בתקופתו של אבא חושי. כיום חיפה עורכת פסטיבל בינלאומי של סרטים, ומשחקת בנדמה לי, שיש לה שדרות סָאנסֶט בלוס אנג'לס ומרָצפת מדרכות בכוכבים. והעיר לא זוהרת.
שכיית החמדה של חיפה, הם הגנים הבהאיים, אשר זכו בהכרת אונסקו בייחודם, ובאחרונה נמסר כי כיפת הזהב של המקדש שדהתה תצופה מחדש. אבל לטעמי הם חנוטים מידי. בניגוד, למשל, לגני ארמון אלהאמברה, בגרנדה שבדרום ספרד, או "גני בוצ'ארד" ליד העיר ויקטוריה במערב קנדה. אילו מיקמו את הגן היפה במורדות הדרומיים של הכרמל, הם יכלו לנשום יותר. אבל זאת הערת אגב. גם סידורי הכניסה הם מסורבלים קצת. ממוסגרים כמו תמונה. תיירים שנמצאים במלונות שעל ההר, יכולים להיכנס בשער העליון רק בקבוצות. כיחידים עליהם לרדת למטה. אבל זהו מתחם מטופח, בניגוד לאזורים אחרים בחיפה שמוזנחים או לא מטופחים כפי שמתבקש מן הטופוגרפיה הייחודית של העיר.