עיקר טענתה של המערערת, נשענת על "חוסר האיזון" הנובע לכאורה מפירוש סעיף 13 לתקנון התוכנית כך שעול הפיתוח והאחריות על המתרחש בשטח הכיכרות, לרבות אחריות אפשרית לאירועים נזיקיים של צדדים שלישיים, מונח על כתפיה, בעוד שהיא אינה מפיקה כל הנאה משטח זה. פרוש זה מהווה לטעמה מעין הפקעה ללא פיצוי ואף חמור מכך.לחילופין טוענת המערערת שסעיף 13 לתקנון אינו חוקתי ואינו תואם את הוראות חוק התכנון והבניה הקובעות כי שטח מעין זה יש להפקיע ולא להשאיר בידי הבעלים הפרטי. מכאן מבקשת היא אף להסיק כי סעיף זה הוא בטל (void).
הוועדה המקומית לתכנון ובניה גורסת מנגד כי גם שמירת שטח הככרות כשטח ציבורי ישרת את האינטרס הקנייני של המערערת שכן הציבור יפקוד את בנייניה. בעניין זה אף מציינת הוועדה המקומית כי אין מניעה שבעתיד, ככל שישתנו הנסיבות ואופי היישוב ותשונה תוכנית האב, יתאפשר למערערת לעשות בשטח הכיכרות שימוש אחר או נוסף. על כל פנים טוענת הוועדה המקומית, כי קבלת עמדתה של המערערת תיפגע באופן חמור באינטרס הציבורי לעניין אופי מרכז המושבה ופיתוחו של אזור זה.