כפי שהדברים נראים בשעת כתיבת שורות אלו, התהדייה, רגיעה בעברית, נפחה את נשמתה. המועד הפורמאלי לרגיעה הסתיים בימים אלו, אבל הקסאמים החלו לנחות בדרום לאחר שישראל הפרה את התהדייה באותה פעולה של פיצוץ המנהרה. עתה, עם הסיום הרשמי של הסכם הרגיעה, גבר מספר הפגזים הנורים לעבר ישובי עוטף עזה, ושליחי הצבא בעיתונות ("כתבים צבאיים" בעגה הרשמית) מבשרים "מפי מקורות בכירים" כי "הפור נפל" באשר לפעולה צבאית ישראלית, ועתה מחכים לעיתוי המתאים.
הדרישות לפעולה צבאית ישראלית נשמעות מכל עבר; החל מישיבות הממשלה, עבור בכנסת, המשך בתקשורת וכלה בתושבי האזור הנמצאים בטווח הקסאמים והפצמ"רים. הבחירות המתקרבות משחקות כמובן תפקיד חשוב בתיפוף על תופי המלחמה. מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, שלפי הסקרים כבר רואה את הארץ המובטחת של השלטון, ממהר להצטלם על-רקע בית שנפגע בשדרות, ומצהיר כי ממשלתו "לא תבליג", כאילו שמערכת היחסים בין ישראל לעזה הצטיינה בהבלגה. מצב הרוח הלאומי דוחף למלחמה בחמאס, ולכן גם ראשי קדימה משתתפים בתחרות מי יותר תקיף בהצהרות מלחמתיות.
אלו ימים שקולות מתונים של שוחרי שלום, רגיעה, הסדר ופיוס - הם כקולות הפיקולו שנבלעים בתוך המולת תזמורת כלי ההקשה הרועשים, ורק אוזן רגישה במיוחד תבחין בהם.
מדינת ישראל ניסתה את כל כלי המלחמה בדו שיח שלה עם החמאס בעזה: הפצצות ממטוסים ומתותחים, פלישות אין ספור של יחידות חי"ר מלוות בטנקים לתוך הרצועה, חטיפות - וכל זאת בחסות מצור וסגר מתמשכים. כמות הנפגעים, ההרוגים והפצועים, מקרב הפלשתינים בעזה הם בסדר גודל של אלפים רבים, וכך מספר הבתים שנהרסו והפכו אלפים נוספים לחסרי קורת גג. לסגר ולמצור יש כמובן השלכות חמורות על המצב הכלכלי, החברתי והרפואי ברצועה: אבטלה גואה, תת תזונה שלעתים מגיעה לסף רעב, מחסור בתרופות שגורם לתמותה גבוהה בבתי חולים, מתח נפשי וטראומות באוכלוסיה בכלל ובקרב חלקים פגיעים יותר כמו ילדים בפרט, והרשימה ארוכה. כל זה, כך חשב המוח הישראלי בשלטון, יגרום להתקוממות המונית בעזה ויסלק את החמאס מהשלטון.
מה שקרה הוא בדיוק הפוך. שלטון החמאס לא עורער אלא התחזק. אזרחי עזה לא מאשימים את החמאס בתלאותיהם אלא את ישראל. סף השנאה לישראל עולה ונוסק. ילדי עזה לא צריכים דרשות במסגדים כדי לשנוא את ישראל. מצוקותיהם היומיומיות, שישראל גורמת להם, מהווים את חומר הגלם היעיל ביותר לשנאת ישראל ארוכת שנים.
התסכול, מנקודות מבטם של שוחרי שלום וזכויות אדם, הוא רב. הם יודעים כי אפשר גם אחרת, עם תוצאות מבטיחות. תפנית של 180 מעלות במדיניות ישראל שתכלול הפסקת הסגר והמצור, נכונות למו"מ עם ממשלת החמאס, פתיחת המעברים, שחרור נדיב של שבויים פלשתינים, וחידוש התנועה בין עזה לגדה - כל אלה יחוללו פלאים. לא זו בלבד שהירי ייפסק, הם יפיחו תקווה משני צדי הגבול, וגם יובילו לשחרור גלעד שליט.
במקום זאת, צועדת ישראל באיוולת ובשחצנות לאמבטיית דמים שסופה המייאש ברור מראש.
מאבקם של תושבי עזה וממשלתם לתהדייה משופרת שתוציא אותם מהמחנק שבו הם נתונים - ראוי לאהדה, אולם השימוש בהפגזת אוכלוסיה אזרחית הינו פסול מכל וכל. כחבר אמנסטי אינטרנשיונל אני שותף לעמדת הארגון כי ירי על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה. כל מי ששותף לירי על ישובים אזרחיים, בין מצד החמאס והג'יהאד ובין מצד ממשלת ישראל, נושא באחריות לפשע.