כמו תמיד, המשימה של ישראל בלחימה מול הטרור קשה יותר מהמשימה של הטרוריסטים עצמם. לא די בכך שאנו מסבים להם יותר אבדות, עלינו להיות יותר מדוייקים, ובניגוד להם – לא לפגוע במטרות אזרחיות; לא די בכך שאנו משמידים את מרבית היכולת הצבאית שלהם, עלינו להביא להפסקה מוחלטת של ירי הטילים; שידור חי של הפגיעות באזרחינו פוגע במוראל וביכולת העמידה שלנו, בעוד שידורי זוועה של הנפגעים בעזה פועל לטובתם, ואפילו אם נשיג ניצחון צבאי, לא נוכל להפיק ממנו תועלת ללא ניצחון הסברתי. אולם, חוסר השוויון החמור מכל הוא בכך שאם לאחר כל הלחימה הזו, הקורבנות, הנזקים והפגיעה בתדמיתנו, ראשי החמאס יצאו ממחבואם, יסמנו "וי" באצבעותיהם וימשיכו בפעילותם הרגילה (כלומר: אימונים, הברחת אמצעי לחימה וחינוך לשנאת יהודים), התוצאה הסופית שתסומן תהיה שוב – תבוסה לישראל. תבוסה שתתורגם מיד לחיזוק ההשפעה הפוליטית של החמאס באזור, לרבות במצרים, ירדן ובשטחי יהודה ושומרון. אפילו אם תופסק האש, זו תהיה הפסקה זמנית מאוד, אם להשגתה החמאס יהיה הצד עימו ידונו גורמים בינלאומיים בהשכנת הפסקת האש. את תמונת התבוסה, יעצבו כרגיל מאות המחבלים שישוחררו חלילה תמורת שחרורו של גלעד שליט.
אין סימטריה – הניצחון שלנו חייב להיות מוחלט. הניצחון שלהם יכול להיות יחסי. די בכך ששלטון החמאס ישרוד – הוא יוכל לתרגם זאת לניצחון. ניצחון שאת מחירו ישלמו בראש ובראשונה מעט המתונים בצד השני שעימם היינו יכולים לשאת ולתת. ניצחון שיביא לגל נוסף של קיצוניות איסלאמית שישטוף את כול המזרח התיכון, ויערער את מעט היציבות שעוד קיימת בו. את זאת יודעים כמובן קומץ השליטים הערביים שמקיימים עימנו יחסים מדיניים, והחשש שלהם מכך ששוב נפשל, גורמת להם להתנער מעימנו כבר כעת.
גם המוסלמים הקיצוניים בישראל יקבלו רוח גבית מהישרדות החמאס. המסר שהם יקבלו מכך הוא שישראל היא נמר של נייר שניתן לקפל אותו. מכאן ועד לאינתיפאדה נוספת בגליל, בנחל עירון, בנגב וביישובים המעורבים בישראל כמו יפו, עכו, חיפה, לוד ורמלה, המרחק הוא קצר. בזכות אוזלת ידה של המשטרה באזורים אלה, נשק כבר יש להם.
עד לרגעים אלה נראה כי צה"ל הפיק אי-אלו לקחים משגיאותיו בניהול מלחמת לבנון השנייה. אך לפי שעה השיפור הוא רק בתחום ההתנהלות הלוגיסטית. בתחום ההסברה, יישום הלקחים פחות נחרץ. עדיין מאפשרים לאויב להעביר תמונות חיות מעזה במקום לספק חומר מצולם מהצד הישראלי, ובמיוחד חמור הדבר כשהשידור מועבר באמצעות צינורות התקשורת הישראלים. אך השאלה העיקרית היא האם נלמד הלקח על-ידי מקבלי ההחלטות? האם הם החליפו את הדיסקט? האם הם מסוגלים לראות את הטעות הטראגית שנעשתה בהינתקות וברגיעה החד-צדדית, או שהם מנהלים את העימות הנוכחי רק מטעמים פוליטיים, ובאופן שלא יטיל ספק בהחלטות השגויות הקודמות שלהם? אולי הם אפילו מנסים להוכיח לנו "שאין פתרון צבאי".
בידינו הזדמנות בלתי חוזרת ואולי אחרונה לסובב את גלגל הקיצוניות האיסלאמית לאחור. תבוסה של החמאס בעזה תפיח תקווה חדשה בלב העולם החופשי והמתונים במזרח התיכון, שניתן להביס את הקיצוניות האיסלאמית בכל מקום. המשך קיומו, יביא להמשך התפשטותו, ולהמשך מדיניות הפיוס שתוסיף לדרדר את העולם לשאול. לניצול ההזדמנות אנו זקוקים רק לדבר אחד – מנהיגות נחושה שתדע להתעלות לגודל המשימה.