איש אינו נותר אדיש לנוכח המתחולל בארץ בכלל ובדרומה בפרט. הח"מ אינו יוצא מן הכלל כמובן, אבל מנסה לתרום את חלקו הצנוע בשקט בשקט; בלי אמירות ישירות, אם רק ניתן להימנע מהן. מאמירות כאלה עלולים להיפגע, בצדק או שלא בצדק, כל מיני אנשים, אפילו אם האומר לא התכוון לפגוע וגם לא חשב על אותם אנשים בעת שהעלה על הכתב את הגיגיו. בעבר, גם בהתייחס לפרשה זו בשנים קודמות, אמרתי כל מיני דברים, מהם חדים וברורים, ביחס למערכת שהובילה את כולנו, וממשיכה להוביל אל פי פחת, האם זה הועיל במשהו? לא נראה כך. אז מה שנשאר, חשבתי, זה להציע התבוננות שבועית פרטית, בלי התייחסות למערכת החורבנית, וכך השתדלתי לעשות בחודשים האחרונים. אבל כעת, בעת שמתעופפות אל תוכנו התוצאות של מדיניות ה'שלום עם האויבים ודיכוי היהודים', קצת קשה לנהוג כך.
אנחנו סבורים, כי למרבה הצער, המהלכים שצה"ל נוקט בדרום תחת אילוצי המערכת המדינית - אינם יכולים להוביל לפתרון הבעיה. לכל היותר הם עשויים, להעניק שקט זמני מאוד ולדחות את ההכרעה לזמן קצר או ארוך, אבל פתרון אין בהם. אפשר לתת הסברים ארוכים ומנומקים לדעתנו זו, אבל אולי מוטב שנצטט (מאתר החדשות מחלקה ראשונה) את דברי המתיימרת להיות ראש הממשלה לנשיא צרפת בביקור שערכה שם, ונוסיף את הערותינו:
"המלחמה שישראל מנהלת מול החמאס היא אחת מהחזיתות של המלחמה נגד הכוחות הקיצוניים הפועלים באיזור. המלחמה הזו בקיצוניים נחוצה כדי לקדם את היעד של קידום תהליך מדיני לפתרון שתי המדינות". זו לא מלחמה להגן על יהודים מותקפים, זו מלחמה לקידום פתרון מדיני. או כמו שצוטטה באתר חדשות אחר, 'מלחמה לקידום השלום'.
"החמאס חשב שישראל תסכים למציאות בה יורים על אזרחיה באופן יומיומי, והיום הוא מבין שהוא טעה". היום הוא מבין שאם היו יורים על אזרחי ישראל על בסיס דו יומי או תלת יומי - היא הייתה ממשיכה להבליג... איך אמר ראש ממשלת העקירה - איפוק הוא כח, הבלגה היא עוצמה (או להיפך).
"ישראל תמשיך בפעילות הזו אל מול החמאס, ולצד זאת תקפיד על שמירה על רף הומניטרי ברצועה". היא תעמוד על זכותה לספק לאויביה את כל מה שהם זקוקים לו כדי להילחם בה.
"אני יודעת שהתמונות מעזה לא מקלות על מי שתומך במאבק הזה", משום מה, התמונות משדרות לא נחשבות מספיק קשות,
"אולם צריך להבין ולהדגיש שמי שהמיט את הסבל הזה על תושבי הרצועה הם אותם מחבלים שמסתתרים היום בבונקרים בעזה". עוד אמרה כי
"החמאס הוא האחראי לכל מה שקורה בעזה, והוא האשם במצב של התושבים שם".
דומה כי המכנה המשותף לכל האנשים ולכל המפלגות במערכת הפוליטית אצלנו, הוא הרצון למצוא חן בעיני הגויים. דבריה של שרת החוץ מבטאים היטב רצון זה, ואולי אפילו עצם הביקור בצרפת בימים קשים אלו, מבטא זאת. רצון זה הוא אולי טבעי ואנושי, אבל הוא הפוך לחלוטין מהרצון שצריך להיות ליהודי. התורה מלמדת אותנו כי יהודי צריך להתאמץ למצוא חן בעיני ה' יתברך, (משלי ו') [ד] וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְ(...) כשיעשה זאת - ימצא חן גם בעיני אָדָם ואפילו בעיני חיות טרף. בעבר דיברנו על כך לא אחת, והרעיון הזה מבוטא היטב בפרשת השבוע שלנו, וַיִּגַּשׁ. בשנים קודמות עמדנו על דמותם של האחים המתעמתים ביניהם בתחילת הפרשה, וגם על האיחוד המחודש של בית יעקב. כעת נתבונן בהנחיות שנותן יוסף לאחיו לקראת המפגש עם פרעה:
בעיצומה של התרגשות הפגישה בין אבא יעקב, שעד לא מזמן חשב כי הוא אב שכול, לבין יוסף הבן האובד, יוסף אינו שוכח את תפקידו כמשנה למלך מצרים: (בראשית מ"ו) [לא] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו, אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה; וְאֹמְרָה אֵלָיו, אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. מהלך ראוי ומובן מאליו, הרי פרעה שיתף פעולה בהבאת המשפחה למצרים ומן הראוי לעדכן אותו בהתפתחויות. חוץ מזה, הוא המלך וצריכים לדווח לו על תושבים חדשים בארצו. אבל מה אומרים לו, איך מציגים את האחים? [לב] וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ; וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, הֵבִיאוּ. הם לא טיפוסים עירוניים וגם לא אנשי מקצוע באיזה תחום מועיל; בסך-הכל רֹעֵי צֹאן שאין מהם תועלת גדולה בשבילך, אבל גם לא יפלו למעמסה על הקופה הציבורית כי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, הֵבִיאוּ.
זה מה שיוסף מתכוון לספר לפרעה והוא אומר זאת לאחים. אבל הוא לא מסתפק בכך שמעדכן אותם, כי פרעה עלול לבקש לשוחח עימם, ואז מישהו עלול לפלוט מילה מיותרת חלילה, לכן צריכים לתאם גירסאות.
לשמור על בידול
[לג] וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. [לד] וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן. לא רק שלא מנסים למצוא חן בעיני המצרים, אומר יוסף לאחיו, יותר מזה, מתאמצים שלא למצוא חן בעיניהם. מספרים להם שאתם רועי צאן כדי שירחיקו אתכם מקרבתם, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן. והמפגש עם פרעה (פרק מ"ז) מתנהל בדיוק כפי שתכנן יוסף: [ב] וּמִקְצֵה אֶחָיו, לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים; וַיַּצִּגֵם, לִפְנֵי פַרְעֹה. כנציגי האחים למפגש עם פרעה, בחר יוסף את אלה מביניהם שלא נראו גיבורים במיוחד, וּמִקְצֵה אֶחָיו. ופרעה אכן מראיין אותם: [ג] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; והם משיבים לו בדיוק על-פי ההנחיות של יוסף: וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ.
אבל הם לא מסתפקים בכך; הם יודעים שמוטב להם לגור בשולי ארץ מצרים, שלא יתערבבו עם המצרים חלילה, לכן הם ממשיכים לדבר אל פרעה מעבר לתשובה שהשיבו לשאלתו: [ד] וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. אנחנו זמניים כאן, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ; אין לנו כוונה להישאר כאן ולתפוס את מקומם של האזרחים הוותיקים; לכן אנחנו מבקשים, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, בשולי הארץ הגדולה, שהנוכחות שלנו לא תפריע למישהו חלילה. ופרעה, נענה לבקשתם: [ה] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ, בָּאוּ אֵלֶיךָ.
נראה שפרעה קצת מאוכזב מן המפגש עם אחי יוסף שהוא המשנה שלו; הוא כנראה לא מבין איך זה שהאחים אינם מוצלחים כמו יוסף; איך זה שאין בהם מי שמתאים להצטרף למערכת השלטונית בתפקיד בכיר. אבל זו המציאות שיוסף והאחים הציגו לו והוא נאלץ לקבל אותה. לכן הוא מנחה את יוסף: [ו] אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא--בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן (...). הם המשפחה שלך ואין ברירה אלא לארח אותם, למרות שאין מהם תועלת. ואל תגידו שמשום כך קיבלתם את שולי הארץ; ארץ גושן היא מיטב הארץ בפי פרעה, לפחות לצרכים של אחי יוסף. ובכל זאת, מבקש פרעה מיוסף, למרות שנראה כי אין מהם תועלת עבורי, חפש נא איזו דרך להפיק מהם תועלת כלשהי: וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי. יוסף אינו מגיב לבקשה זו של פרעה, והוא עובר לשלב הבא:
[ז] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. המשנה למלך מצרים, האיש שעד לא מזמן נחשב כמי שאין לו בעולם שום קרוב משפחה, הציג בפני פרעה כמה מאחיו וכעת גם את אביו. עד עתה הוא התערה היטב במצרים, אבל הקפיד לשמור על ייחודו. הקפיד על מנהגי בית אבא בלא לסטות מהם ולו במשהו. המצרים לא הבינו את זה, אבל ידעו שככה זה. הוא למשל לא אכל איתם מעולם (בראשית מ"ג): [לב] וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם (לאחים) לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. הוא לא מצרי ולכן לא אוכל עם המצרים. עד עכשיו לא יכלו המצרים להבין את מנהגיו המוזרים; לא יכלו להבין מדוע אינו הופך למצרי, מדוע אינו מתערה בתרבות המצרית. כעת משהתאחד עם משפחתו והתחילו להכיר אותה, גם הם יכולים להבין את אורחותיו.
כי האחים כבר הפגינו נטייה בולטת לחוסר מעורבות בחיים המצריים, וכל שביקשו מפרעה היה שיאפשר להם להמשיך בחיים של התבודדות כרועי צאן, כנ"ל. לכאורה, גישתם שונה לגמרי מזו של יוסף. לכאורה הוא אינו מתבודד, הוא מעורב בכל הנעשה בארץ מצרים ומנהל בה את הכל. דיברנו על כך בעבר, ונקודת העניין שהסברנו היא שיוסף היה מסוגל לשמור על התבודדתו גם בהיותו בתוך המון ומעורב בפרטי הפרטים של הנעשה סביבו. מה שאין כן האחים; כדי לשמור על דבקותם בדרכם, דרך הדבקות בה' יתברך, הם היו זקוקים להתבודדות כפשוטה. עתה מביא יוסף לפני פרעה, את האבא הזקן שלו, וכעת אפילו פרעה יכול להבין את התעקשותו של המשנה שלו, לדבוק במנהגיו שאינם מוכרים ואינם אהודים במצרים.
יעקב ובניו בהיותם במצרים, לא רק שלא ניסו להתערות בסביבה, הם עשו מאמץ מודע לשמור על בידול. כידוע, ההתבדלות היא סוד קיומו של עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה. הניסיונות שלנו ושל המתיימרים להנהיגנו למצוא חן בעיני הגויים - הם שהביאונו עד הלום, ותודו שזה לא נראה טוב. צריכים לשוב לדרכם של יעקב ובניו, להתבדל; לחשוב רק על טובת היהודים ולא לנסות למצוא חן בעיני הגויים, במהלכים של שלום שכבר הוכח כי הוא קטלני ליהודים ר"ל.