זה אותו עם שבימים כתיקונם נראה מפונק ובכייני. זו אותה חברה שאויבינו דימו כי היא מתפוררת. הם סברו שהעם היהודי איבד את הנכונות להילחם, והוא מוכן לסגת ולוותר תמורת שקט מדומה. כנגד זה הם טיפחו את מיתוס ה'שאהידים', חינכו צעירים להתאבד כדי להרוג אחרים, ונטעו בלב בני-עמם תחושה שאם אך יהיו נחושים לסבול ולהתייסר, יכניעו את היהודים העייפים והרגישים לכל פגיעה.
המנהיגות וכלי-התקשורת תמכו, בהתנהגותם, בתחושה הזאת. הגמגומים מצד אחד ואיומי-הסרק מצד שני. הלחץ התקשורתי הבלתי-פוסק להיכנע לתביעות החמאס ולשלם 'כל מחיר' תמורת גלעד שליט. ההשלמה עם מציאות שבה ערים ויישובים נתונים לאורך שנים להתקפות טילים בלתי-פוסקות. אמירות ש'אין פתרון צבאי' לטרור, אלא חייבים 'לדבר' עם המרצחים.
ופתאום בא הרגע, אולי בגלל הבחירות המתקרבות, שהמנהיגות חשה כי אי-אפשר להבליג עוד. ברגע שהיא קמה ואמרה דברים ברורים, היא מצאה מאחוריה עם נחוש כברזל. ברגע שהוחלט לצאת למערכה, התברר כי העם כולו מגוייס למערכה ומוכן לסבול ולספוג ככל שיידרש, ובלבד שהמשימה תושלם עד תומה.
זה מוכיח שני דברים. עד כמה רפיסותן של הממשלה והתקשורת אינה מבטאת באמת את רוח העם; ושהעוצמות של העם היהודי קיימות בו במלוא עוזן, והן רק ממתינות לקריאה ולמנהיגות שתניף את הדגל הנכון; מנהיגות שתעורר את נקודת האמונה הטמונה בלב כל יהודי.