פעם אחר פעם, בצורה שאין מטופשת ממנה, נקלעים המנהיגים למצבים שלעולם החכמים לא היו נכנסים אליהם. בעוד הקרבות ניטשים במלוא עוזם וחיילים מחרפים נפשם במלחמה, מוטב למתן את הביקורת, אך לא תהיה זו קביעה שתרפה את ידי החיילים או תפגע במוראל אם נאמר ששוב הרגש גבר על השכל בקרב מנהיגינו.
אסור שהעובדה שגנרלים מעוטרים או פרשנים מפולפלים המפרשנים את המלחמה מתייצבים מול המצלמות או המיקרופונים, תשפיע על שיקול הדעת של הציבור. את המציאות יש לראות נכוחה והיא שונה ממה שמנסים למכור לנו.
כל מי שיש לו ולו מושג קלוש בתולדות המלחמות, מבין היטב שלעולם המלחמות אינן מסתיימות בשדה הקרב. טובי המוחות יכולים לשבת לתכנן מלחמה או מבצע עד הפרטים הקטנים ביותר, אך כאשר תגיע שעת המבחן, המציאות תיראה לגמרי שונה. גם במלחמה הזו לא נתגלו סתירות לקביעה שלעיל. אין לבוא כעת בביקורת על הצבא. ברור שהוא עשה את ההכנות האפשריות והוא נראה היום הרבה יותר מסודר ומאורגן מאשר במלחמת לבנון השנייה. אלא מה, וזו השאלה העיקרית - איך מתרגמים את העובדה שצה"ל שונה היום, ובאמצעותו גורמים לכך שתוצאות המלחמה תהיינה סבירות? התשובה היא שרק על-ידי קביעת יעדים בני השגה ולא יעדים שהם פרי דמיון מזרח תיכוני מופלג, תוך נחישות והיעדר מורא.
טענתי ואני חוזר וטוען, שיעדים דוגמת מיגור חמאס, הם יעדים דמיוניים וכל המכלה את זמנו להשיג זאת כאילו מנסה לכבוש את האופק. המטרה המרכזית של המלחמה הוגדרה נכון, היינו שינוי המציאות הביטחונית ושקט לתושבי הדרום. מרכיב הזמן קריטי במצבים כאלה ומה שלא השגת אתמול, קשה יהיה להשיג מחר. מספיק אירוע נקודתי, בלתי מידתי כלל להיקף המלחמה, וההישגים עלולים להתמוסס מבין הידיים.
אני משוכנע עד עמקי נשמתי שניתן היה מזמן ליצור מצב שצפון הרצועה היה הופך ל"עיר רפאים" מבלי לפגוע באוכלוסיה האזרחית, ודאי לא במספרים הרצים כיום בכותרות ואין שום ערובה לנכונותם. שני הצדדים עוסקים בדיסאינפורמציה, לכן את המספר האמיתי נדע רק בסוף המלחמה, אולי. בנחישות ובצורה מושכלת, חיל האוויר והארטילריה היו מסוגלים "לגלח" את צפון הרצועה, שעל אחר שעל, מבנה אחר מבנה, בונקר אחר בונקר. במהלך מתואם ועקבי, האוכלוסיה האזרחית הייתה בורחת במספרים גדולים ביותר דרומה לו רק הייתה מבינה שצה"ל מתכוון היטב לאמירותיו. הלחץ של עשרות אלפים ואולי יותר הבורחים היה יוצר דינאמיקה של קריסת כל המערכות והפניית הזעם כלפי ההנהגה. לא תהיה זו המצאה או גילוי מרעיש אם ייאמר שתושבי עזה הם בני אדם רגילים והאינסטינקט הראשוני היה לברוח מתוך התופת. עדיין יש לצה"ל זמן כדי לעשות "מקצה שיפורים" בתנאי שהמדינאים לא יגמגמו.
גם ציר פילדלפי היה אמור להיות מקום מופגז ללא הפסק בעוצמות אש שלא נראו כמותן. כל העולם היה אמור לדעת זאת מיידית, כבר בתחילת המבצע, שכל הימצאות אנשים באזור זה תהפוך אותם לבני מוות. אין לי ספק כלל שאזרחים תמימים היו מדירים את רגליהם מן האזור. מנהרות, מחבלים, כלי רכב ובעצם כל מה שזז באזור הוא מטרה מוצדקת להשמדה. מהלך מסוג זה היה מנתק את עורק הנשימה העיקרי להספקה סדירה של נשק ותחמושת למחבלים.
לאחר כל אלה, להשלמת המשימה היו אמורים להגיע הכוחות הרגליים של צה"ל המתייצבים איתנים במקומם ומטהרים את קיני המחבלים האחרונים שנשארו. עצם הנוכחות של צה"ל שם הייתה עבור החמאס הפסד תודעתי עצום. גם מהלך מסוג זה עדיין לא מאוחר, עד שההסכם המדיני ייכפה על שני הצדדים.
להשגת המטרות הללו הייתה חייבת ישראל לפתוח המלחמה דיפלומטית בכל החזיתות. מצער מאוד לראות שבמישור הדיפלומטי אנו מנהלים מלחמת מאסף במקום מלחמה יזומה ונחושה. האינטרס הישראלי הגדול צריך שמדינות העולם, כולל מדינות ערב, יסכימו להסדר שבו כוחות בינלאומיים יושבים על ציר פילדלפי וצפון – מערב הרצועה, מצרים מתחייבת להילחם מלחמת חורמה בהברחות מסיני ושני האזורים הללו הופכים להיות מפורזים.
אם נשיג את המטרות הללו, הן המישור הצבאי והן במישור המדיני, יהיה זה ניצחון עצום לישראל ותבוסה לחמאס. רטוריקה מעולם אינה תחליף למציאות ומה שהאויב יאמר כלפי פנים איננו חשוב כלל. המציאות יותר חשובה.
עדיין, כאמור, יש למנהיגים זמן לשקול את הדברים עניינית ולא לפעול לפי תחושות בטן.