הפה הגדול של אולמרט

אין ספק שאהוד אולמרט הוא הנזק המילולי הגדול ביותר שאי פעם דרך על במות ההיסטוריה של מדינת ישראל. רשימת המרגליות האומללות שהפיק אולמרט מפיו תמלא ספר עב כרס, אבל אנו נתרכז רק בשתיים, שהן החמורות ביותר. שתי מלחמות אפשר לשייך ישירות לפה הגדול של אולמרט. מלחמת לבנון השנייה, והמלחמה הבאה נגד הממשל האמריקני. מלחמת לבנון השנייה נגרמה באופן ישיר על-ידי דבריו של אולמרט, באנגלית כדלקמן: "We [Israelis] are tired of fighting, we are tired of being courageous, we are tired of winning, we are tired of defeating our enemies." "אנו הישראלים עייפים מלחימה, עייפים מאומץ לב, עייפים מלנצח, עייפים מלהביס את אויבינו". כל זאת כהצדקה לבריחה המבישה מגוש קטיף, וכהכנה לתוכנית ה"התכנסות". נאסראללה נאחז בהצהרות אלו ויצא למבצע השפלה, שגם הוא לא ידע שיסתיים במלחמה. אין כמו הצהרות של חולשה, הצדקת האויב, התגמדות וסלידה מהפעלת כוח כדי לדרבן את הג'יהאד לפעולה. התבטאות החולשה של אולמרט הייתה חלק מן הניסיון למצוא חן בעיני היהודים של אמריקה שחזונם הוא של מדינה יהודית כקהילה יהודית בשיקגו, צודקת ונסמכת על הדוד סאם שיגן עליה מן הרעים, בתנאים מסוימים אפשר לסלוח גם עליה. אלא שגם הרהב שהתגלגל מפיו של אולמרט אודות ניצחון במלחמת לבנון כהצדקה להמשך טרנספר היהודים מלב הארץ, הוא ממש שיא הענווה יחסית לזלזול המופגן שאולמרט הטיח בפניה של שרת המדינה האמריקנית, קונדוליזה רייס. כאשר הוא מעליב את שרת המדינה, הוא מעליב את מחלקת המדינה, ומחזק את ההטייה שכבר קיימת שם נגד המדינה היהודית. מבחינת מחלקת המדינה, ישראל היא ספחת מסוכנת שעדיף להיפטר ממנה, ועכשיו - לנוכח העלבון והלבנת הפנים - לא רק ספחת אלא גם גסות רוח צרופה השוללת את מקומה בין המדינות שמעדיפות דיפלומטיה על רצח עם. כך מדבר אחמדינג'אד, לא יהודי שיש לו אחריות על ארץ, עם ומדינה. זה צליל הדיבור של איסלמיסט המטיף להמונים במסגד, לא של יהודי מתורבת שיש מאחוריו 4,000 שנה של תרבות כתיבה, שיחה ודיבור. וזה ראש הממשלה שלנו, גנב, שקרן, וגס-רוח. אם יש במנהיגות הישראלית קצת רוח ואחריות, עליהם להתקשר לגברת רייס ולהתנצל, ולהתנצל שוב, ולומר: תראי, הוא כבר מפוטר, רק הפרוצדורות התארכו קמעה. ישראל איננה אולמרט, אפילו לא בערך, ועוד מעט קט ואולמרט יעוף לנו מן העיניים אפילו לפני הנייה.