עם סיומו של המבצע 'עופרת יצוקה' נחשפנו בבת אחת למצוקתו הרבה של העם הפלשתיני וכתוצאה מכך התארגנו יוזמות סיוע לתושבי עזה. חלק מהן היו בחסות ממשלת ישראל כגון: פתיחות המעברים בכדי לאפשר העברת סחורות או הקמה של מרפאה לתושבי עזה במחסום ארז. ויש גם יוזמות פרטיות בהן: משלחת של רופאים מ"ארגון זכויות אדם", איסוף מוצרי מחיה בסיסיים כגון: מזון, שמיכות, בגדים וצעצועים, או אירוח ילדים יתומים מעזה בקיבוצים ברחבי הארץ. האם מדובר ברגשות אמפתיה אנושיים שהגיעו מאוחר מדי או שמא זוהי הדרך להתנקות מתחושות אשם ומייסורי מצפון אישיים ולאומיים?
עוד בטרם ננתח את המניעים של מגישי הסיוע, כדאי שנכיר ממצאים מחקריים המצביעים על כך שברגע שאדם נמצא במצב של עימות, הוא מתקשה לגלות אמפתיה כלפי היריב. קושי זה נובע, בין היתר, מצורך רגשי-פונקציונלי לא להיחשף למצוקתו של האויב, שכן זה עלול להחליש אותו או להסית אותו מהתמקדות במטרות המאבק. לעתים אף ישנה דמוניזציה של האויב בכדי להימנע מהזדהות עימו ועם סבלו.
זאת ועוד, בפסיכולוגיה חברתית ישנה הטיה ידועה לפיה, אנחנו ממהרים לייחס התנהגות של אנשים לגורמים פנימיים כגון: תכונות אישיות בעוד שעבור עצמנו, באותה סיטואציה בדיוק, אנו מוצאים הסברים הנטועים בנסיבות חיצוניות. אם נשליך זאת על המציאות שלנו, בבואנו להסביר מדוע נפגעו אזרחים חפים מפשע במלחמה, ננמק זאת בהסבירנו שאזרחי עזה הביאו זאת על עצמם משום שהם היו שותפים פעילים לטרור ולקחו בחשבון את ההשלכות של התגובה הישראלית, בעוד שאזרחי דרום מדינת ישראל פשוט נקלעו, בעל כורחם, למציאות קשה ומסוכנת.
מה שמפחית עוד יותר את הנטייה לעזור לתושבי עזה הוא הממצא המחקרי לפיו, כאשר אנו תופסים את הסיבה להתנהגות כנשלטת או כקבועה אנו נוטים לעזור בקושי. זה אחד ההסברים לכך שעד שלהי שנות ה-80 לא נמצאו כמעט מקרי עזרה לחולי איידס - שנחשבה מחלה של הומואים או מסוממים, ורק כאשר התפתחה ההבנה כי ההידבקות במחלה עשויה לנבוע מגורמים נוספים כגון: עירוי דם נגוע או קבלת טיפול שיניים לא סטרילי, ואינה בהכרח נשלטת, עלה שיעור העזרה בקרב הציבור. באותו אופן אנו נתרום פחות להומלס שאיבד את ביתו בהימורים ונגלה רגישות רבה יותר כלפי אותו אדם באותו מצב רק אם תשתנה הדרך שבה איבד את ביתו, למשל, בעקבות אי-עמידה בתשלומי המשכנתה.
נחזור, אם כן, לאלה שבוחרים לסייע לתושבי עזה ואשר מבצעים, כפי הנראה, ייחוס שונה מרובנו למצב. בעיניהם, כמיליון וחצי אזרחים בעזה כלל לא שולטים בחייהם והנם קורבן לנסיבות אכזריות בדיוק כמו האדם האומלל שלא עמד בתשלומי המשכנתה והפך להיות מחוסר בית בניגוד לרצונו. בעיני עצמם, התנהגותם ההומניטרית אף מסייעת בשיפור האהדה העולמית כלפי מדינת ישראל. אחרת איך נסביר את העובדה שהם מבטאים עמדת מיעוט ומסתכנים בעשייה כלל לא פופולרית בימים אלה? ואולי לא. אולי מדובר דווקא באקט פופוליסטי שנועד לשרת תדמית של אוהבי אדם ולוקחי אחריות, גם אם זה בא על חשבון תדמיתה של מדינת ישראל. מה שבטוח זה שתהיינה לכך השלכות על העתיד לבוא.
מרבית התגובות שקיבלתי על הטור הקודם שכתבתי העירו את תשומת ליבי לכך שכדאי להתמקד במבחן התוצאה במקום לנבור במניעיו של הפרט. בניסיוני לעשות זאת הפעם גיליתי, לדאבוני, שקיים סיכוי קלוש שתושבי עזה יעריכו את העזרה ויאמצו דפוס התנהגות פייסני כלפי מדינת ישראל. כמו-כן, על-ידי פרסום מתן העזרה אנו מזמינים, בין אם נתכוון לכך ובין אם לאו, ביקורות כלפי מובילי המבצע ומבצעיו, ואולי אף מגדילים את ההסתברות לכך שתהיה הססנות או הימנעות מלהגיב באותו אופן בעתיד. האם התנהגות זאת באמת עוזרת למדינת ישראל? תשפטו בעצמכם.