מבלי לקיים התייעצויות דמוקרטיות במוסדות המייצגים את עמדת חברי מפלגתה הודיעה ציפי לבני שהיא אינה מצטרפת לממשלת אחדות רחבה; על-רקע צורת ההתנהגות הדיקטטורית הזו ברור כי ציפי לבני אינה פועלת על-פי הליך דמוקרטי אלא על בסיס של עלבון אישי, כאילו עם ישראל חייב לה דבר מה וכיוון שלא מילא את חובתו, מגיע לו שהיא, ציפי, תעניש אותו.
אחת הסיסמאות שבהן השתמשו הרעיונאים של קדימה בעת מסע הבחירות הייתה: "ראש ממשלה אחרת". הכוונה המקורית של המשפט הזה הייתה, ככל הנראה, כי ציפי לבני תהיה ראש ממשלה מסוג אחר, טוב יותר מכל המתמודדים האחרים על התפקיד. אבל הוגי הסיסמה לא שמו לב כי למשפט הסתמי הזה יכולה להיות משמעות נוספת: ראש של ממשלה אחרת. לא ממשלה במדינת ישראל. ואכן, תוצאות הבחירות הוכיחו כי ציפי לבני, המסרבת בכל תוקף להכיר במציאות האלקטוראלית של תוצאות הבחירות, תעמוד אולי בראש ממשלת חלומותיה אך לא בראש ממשלת ישראל.
העובדה שציפי לבני לא תרכיב את הממשלה הבאה אולי מעציבה רבים ממצביעי קדימה, אבל יחד עם זאת היא צריכה גם להדאיג אותם מאוד וזאת מן הטעם שהאישה הזו, שטענה בתוקף רב כי היא נוהגת רק על-פי הכללים של פוליטיקה טהורת כפיים ודמוקרטית, כלל אינה מבינה דמוקרטיה מהי וכל התנהגותה הציבורית מוכתבת על-פי כללים הנהוגים בדיקטטורה.
עובדה שאין עליה מחלוקת היא: ציפי לבני נבחרה לתפקיד יו"ר קדימה. אף כי בחירתה הוכרעה על בסיס של מספר מאות קולות מתוך רבבות חברי התנועה, קיבלו המפסידים את הדין הדמוקרטי. ציפי לבני, בניגוד לבוחריה, מסרבת לקבל את הדין כיוון שהיא החליטה באורח מוזר ותמוה - ובניגוד לכל כלל דמוקרטי - שהיא זו שניצחה בבחירות וכי היא זו שחייבת לעמוד בראש הממשלה. לכאורה אפשר להבין את המפסידה לבני שלא הצליחה לממש את מלוא תאוות נפשה. אבל מה שלא ברור הוא מנין היא נוטלת לעצמה את הסמכות הדיקטטורית להחליט שלא להצטרף לממשלת אחדות רחבה בראשות בנימין נתניהו, מבלי לשאול מה דעת חברי מפלגתה.
אילו הייתה ציפי לבני מבינה את המשמעות האמיתית של המלה "דמוקרטיה" היא הייתה חייבת לכנס את מרכז מפלגתה, להציג בפני החברים את הדילמה שבפניה היא ניצבת, לשמוע מה דעתם, להעמיד את הנושא להצבעה ולקבל את הכרעת הרוב. רק אחרי הליך כזה, רק אחרי קבלת עמדת הרוב הדמוקרטי המפלגתי, יכלה ציפי לבני להודיע לציבור בישראל אם היא "בפנים" או "בחוץ".
על-רקע עמדה כזו הייתה קדימה יכולה לזכות בהערכת הציבור. אבל לא אצל ציפי. בטרם קיימה התייעצויות במוסדות הפורמאליים המייצגים את עמדת חברי מפלגתה - היא הודיעה מה החלטתה האישית, בשיטה שהייתה נהוגה בדמוקרטיות הטוטליטריות שבהן מזכיר המפלגה מודיע, על-דעתו האישית בלבד, מה רוצה העם. על-רקע צורת ההתנהגות הזו נראה כי ציפי לבני אינה פועלת על בסיס של התנהגות דמוקרטית אלא על בסיס של עלבון אישי, כאילו עם ישראל חייב לה דבר מה וכיוון שלא מילא את חובתו, מגיע לו שהיא, ציפי, תעניש אותו.
כל אחד מאיתנו יודע היטב עד כמה כבדות משקל ואפילו קיומיות הן הבעיות המונחות על שולחנו של ראש הממשלה הבא - בתחום הביטחון הכולל את האיום הגרעיני האירני, בנושא המשבר הכלכלי העולמי, כל מה שקשור ביחסי הלחימה עם החמאס, הלאומנות המתלהטת של ערביי ישראל, המפולת בתחום החינוך, ומה לא. בשעת מצוקה כזו באות לידי ביטוי תכונות המנהיגות הנדרשות מקברניטים מובילי-דרך, תכונות שכנראה אינן מצויות במערכת ההפעלה האישית של ציפי לבני.
אילו הייתה ציפי לבני מנהיגה אמיתית, ולא רק מעין בובה על חוט המופעלת על-פי עמדותיהם ותאוות ליבם של אלה שהריצו אותה לכס ראש הממשלה, היא הייתה מכירה במציאות, מבינה את חומרת השעה, פועלת על-פי ערכים דמוקרטיים, מחליטה לכבוש את עלבונה האישי, על התחושה כי ניצחונה נגזל ממנה שלא בצדק, וחוברת אל בנימין נתניהו כדי להקים ממשלה רחבה ככל האפשר, ממשלה שתוכל להתמודד באחדות ובכוח אל-מול פני האתגרים הבלתי אנושיים כמעט הניצבים בפני ישראל. אבל כנראה שאצל ציפי לבני הכוח המניע איננו מנהיגותי אלא קידום אישי בלבד.
במחנה קדימה חברים לא מעט אישים בעלי ניסיון ציבורי ופוליטי. חלקם ראויים, חלקם ראויים פחות וחלקם אינם ראויים בכלל. דבר אחד אי-אפשר לקחת מהם - את תאוותם לשררה, את כמיהתם הבלתי נלאית למנעמי השלטון. ולפחות מן הטעם הזה, שאת ניצניו הראשונים כבר ניתן לשמוע בקולות של "הנשמות הטובות" שכבר החלו להשמיע דברים בזכות ממשלת אחדות רחבה, סביר מאוד להניח כי בסופו של יום אכן יקים נתניהו ממשלת אחדות שבה תהיה קדימה שותפה חשובה. את המענה לשאלה אם ציפי לבני תמלא עמדה בכירה בראש השותפות ותנהג באמצעים דמוקרטיים ועל-פי החלטת הרוב המפלגתי, או אולי תאבד את כל עולמה בעיני כל אזרחי ישראל, כולל אלה שהצביעו בעבורה - ניתן יהיה לקבל, להערכתי, תוך פרק זמן קצר יחסית, עם הקמתה של ממשלת נתניהו השנייה.