לאחרונה נחגג בישראל "יום המשפחה". למרות השינוי של השם המסורתי "יום האם" וניסיון להכליל את כל המשפחה תחת החגיגה, הרי שבישראל הוא עדיין משקף את חגה של האם העברייה, ואף מצויין בל' בשבט - תאריך פטירתה של הנרייטה סולד, שהקימה את ההסתדרות הציונית "הדסה" ושכונתה "אם הילדים".
במדינות אחרות בעולם נחגג במקביל ל"יום האם" גם "יום האב”. מטרת היום הזה היא לחלוק כבוד והערכה לתפקידיו של האב ולתרומתו למערכת המשפחתית. תמה אני מדוע בישראל אין נוהג כזה. אולי ניתן לקבל הסבר כלשהו לכך מהתבוננות בשינוי שחל במעמדו של הגבר בכלל ושל האב בפרט בחברה הישראלית.
"אם חדשה" בעקבות המהפכה הפמיניסטית
עד תחילת המאה ה-20, תפקידי האישה והגבר במשפחה היו די ברורים. מודל הנישואין התבסס על חלוקת תפקידים מסורתית לפיה הגבר היה ראש המשפחה בעל הסמכות הבלתי מעורערת. תפקידיו התרכזו בתחום ה"גשמי" - הוא דאג לפרנס את משפחתו ולהגן עליה, להשיג את המשאבים החומריים, ולהתמודד עם ניהול כספי המשפחה. בנוסף היה לו תפקיד חינוכי כלפי ילדיו.
לעומת זאת, האישה הייתה עסוקה בפעילויות שבעיקרן קשורות לבית ולילדים, ולקחה את האחריות לטיפוח הקשר הזוגי ואיכותו. תפקידה היה לציית לבעלה, לטפל בו ובילדים, ולהיות אחראית על התחום ה"רוחני" של המשפחה.
למרות מעמדה הנחות של האישה על-פי ההלכה, הרי שחל שינוי ניכר במשך הדורות בתפיסת תפקידה ומעמדה של האישה בחיי משפחתה. ההלכה נותנת כבוד רב לאישה בחיי המשפחה ורואה בה שותפה לבעלה בבניין ביתם המשותף, "כי מאיש לוקחה זאת". יחד עם זאת, האישה נמדדה בעיקר על-פי יכולתה לדאוג ולטפל בבעלה ובילדיה, על-פי צניעותה ומידותיה ועל-פי מהותה הנשית. אפילו הנעלות שבנשים הוערכו לפי צניעותן ותפקודן בתוך ביתן, בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה".
במהלך השנים, בעקבות המהפכה הפימינסטית, הלך וגבר מאבק הנשים לשוויון גם בבית, וחלוקה כמעט שווה בכל המטלות המשפחתיות: בגידול הילדים, הכנת ארוחות, רחיצת הילדים והשכבתם במיטות. מאבק זה הוביל לכך שחל טישטוש בתפקידים המסורתיים של הגבר והאישה במשפחה.
"האב החדש" - בנגישות וברגישות
"האב החדש" באמת נגיש ורגיש יותר לילדיו, דואג להם ומטפל בהם, שותף לגידולם ומעורב לא רק בטיפול היומיומי בהם אלא גם בלקיחת החלטות ובאחריות מלאה על גורלם. הוא הולך עם ילדיו לרופא הילדים, מתעורר בלילות כשהם בוכים, מחליף להם טיטולים מבלי להיגעל, בא לקחת אותם מהגן ומבית הספר, ומקפיד להגיע לכל ימי ההורים והאירועים במוסדות החינוך. האב החדש לא מהסס להכין לילדיו ארוחות מושקעות, משחק איתם בפלייסטיישן ובמחשב ומקריא להם סיפורים לפני השינה. הוא לא יהסס גם לקחת יום חופש מהעבודה אם יהיה צורך להישאר עם הילדים כשהם חולים.
הגבר המודרני נותר גם מאוד ידידותי לאשתו: הוא מקשיב ומבין, רוחץ כלים ומוריד את הזבל.
נראה כי אפילו הנשים לא פיללו לתוצאה כל כך מיטיבה. למרות שהן מאוד מרוצות מהגבר החדש, עדיין ניתן להיתקל בתגובות מלגלגות ומזלזלות בקרב חלק מהנשים הנועצות את כל השינויים הללו כאילו היה מדובר בשינויים אסתטיים חיצוניים בלבד, ולא בדמות חדשה של האב, שמשקפת אב שהוא טוב יותר לילדיו.
הנשים אף הטביעו את המונח "גבר מטרוסקסואל" שבא לתאר, באופן די פתטי כביכול, את הגברים החדשים ככאלה שכל עניינם הוא לטפח את עצמם, ללכת לחדר כושר על בסיס קבוע, ליטול ויטמינים ולשים קרם פנים, תוך שהם מתמצאים היטב באופנה ובריחות של אפטר-שייבים.
נראה כי התנועה הפמיניסטית הביאה להוצאת הגבר ממקומו ומתפקידו המסורתי והבטוח, לחצה עליו להשתנות ולקחת מהנשים הרבה תפקידים ומטלות, אך היא מתקשה להתמודד עם התוצאה הסופית המרשימה, העלולה לעלות (חלילה) לעתים אפילו על המקור.
תוצאה שלילית: האישה מנצלת את הגבר
בד בבד עם השינוי בתפקידו ובתפיסתו של הגבר-האב, חל שינוי גם בנשים עצמן שחלקן נעשו יותר כוחניות ואסרטיביות, לפעמים עד כדי אימוץ של מאפיינים ויריליים (זכריים) טהורים. הן נעשו קרייריסטיות ודואגות להעצמתן האישית והחברתית. במהלך ההתמודדות בין המינים נראה לעתים כי התפתחותה האישית של האישה נעשתה חשובה לה יותר מכל תפקיד אחר, כולל תפקידי האם והרעיה.
לצערי, לעתים נדמה כי חלק מהנשים ממשיכות לתפוס את הגבר החדש, למרות השינויים המיטיבים שחלו בו, במדדים חומריים בלבד: הוא נתפס בעיניהן ככלי זול המהווה שילוב יעיל של מתקן להורדת זבל, בייבי סיטר לילדים, ויברטור קל לשימוש, שאינו מצריך אפילו החלפת סוללות.
מן הראוי כי גם בישראל תזכה להכרה חשיבותו המכרעת של האב בחיי המשפחה בכלל והילדים בפרט.
