גלעד שליט לא שוחרר, וכבר התחילו לחפש אשמים. היינו צריכים לעשות כך, וכך, וראש הממשלה לא עשה כך, ויש המצדדים בשחרור האסירים ויש שלא.
אבל יש סיבה אחת, סיבת שורש, והיא הסיבה האמיתית היחידה שבגללה לא שוחרר גלעד שליט:
חוסר האחדות בעם. כבר ידועה לנו מימים ימימה האמירה: במקום שיש בו מחלוקת, אין הברכה שורה. ואנו עדיין עם מפולג ומפורר, בדיוק כפי שהיינו לפני משתה משלוח המנות של אסתר המלכה בפורים.
לרגע קל היינו באחדות, באחווה, איש חשב על רעהו, הצלחנו ליצור פתח קוסמי שבו תרד מעל ראשנו הגזירה. אבל תיכף ומיד חזרנו לסורנו.
שני שרידים ועדיין מפורדים
קראתי פעם בעיתון שישנה מדינה שנותרו בה רק שני יהודים. ולמרות זאת יש בה שני בתי כנסת. כי האדם השני לא מוכן להתפלל במקום בו מתפלל האדם הראשון. עד כדי כך הוא מתעב אותו, הם רבו, ומאז אינם מדברים. לכן האדם הזה בנה בית כנסת מיוחד, ובו הוא מתפלל לבדו.
וזה משל לכל המדינה שלנו. המריבה המתוקשרת על שחרור השבויים פתחה פתח קוסמי לשינוי שלילי, בדיוק כפי שהאחדות שיצרה אסתר פתחה פתח לשינוי חיובי.
אנחנו חיים בחלום בלהות מסויט, שבו יש מלחמה יומיומית עם שכנינו, כל הורה יודע שיבוא יום שהוא יצטרך להיפרד מבנו או בתו בפתח הבקו"ם בעיניים דומעות, הוא שולח אותו אל הבלתי ידוע, והוא יודע שייתכן שצפוי לו חס וחלילה הגורל המר מכל. ובכל זאת אנו שולחים אותם, כי אנו יודעים שאי אפשר אחרת. ובכל זאת, אנו מנסים להאמין שלנו זה לא יקרה.
התבדלות והזדהות
גם החיים שלנו, בצפון ובדרום, אינם בטוחים, פה הפגזות ופה טילים, ובמרכז תאונות דרכים, ובכל הארץ זיהום קשה של מים, אנו לא יודעים איזה חיידקים אנו שותים עם המים שלנו, עם איזה רעלים אנו אוכלים את הפירות והירקות, עם איזה הורמונים אנו אוכלים את הבשר, עם איזה גזים רעילים אנו נושמים את האוויר. נשמע נורא, לא?
ואם היה בא מישהו ואומר לנו: אם תתחילו לדאוג באמת זה לזו, אם באמת תשימו את צרכיו של האחר לפני הצרכים שלכם, אם תיצרו ביניכם אחדות, יש סיכוי שהמצב יוטב, שבנינו יחזרו לגבולם, שהמים והאוכל והאוויר ייטהרו, שנוכל לחיות בשלום ובאחווה עם שכנינו - מה הייתם אומרים לו? האם הייתם אומרים לו: "באמת? אולי כדאי לנסות? אם לא יועיל, לפחות לא יזיק?"
או שהייתם אומרים לו, מבעד למסכת הציניות הקשוחה של האזרח הישראלי קשה-היום: "עזוב שטויות, איזו אשליה יש לך בראש, איזה אוטופיה, זה לעולם לא יהיה יותר טוב!"
אז אם לעולם לא יהיה יותר טוב, מדוע כולנו מקווים שבכל זאת ישחררו את גלעד שליט? על מה מתבססים ההורים האומללים שלו, שכל אחד יכול היה להיות במקומם, ולכן כולנו כל כך מזדהים איתם?
אז כן, לכל אחד יש בלב מקום, ואפילו מקום קטן מאוד, של תקווה, של אמונה בטוב.
ומתוך המקום הזה בלבי, אני פונה אל המקום הזה בלבכם:
בואו ננסה. ננסה לפחות פעם אחת להיות באחדות. ננסה להפסיק לשנוא את מי שרבנו איתו אתמול. ננסה להבין אותו ולסלוח לו. אולי היה לו יום רע. ננסה לחייך לכל מי שאנו פוגשים. ננסה להאמין באמת, מכל הלב, שהעולם יכול להיות יותר טוב אם אנו נשנה אותו.
בואו ננסה. הרי המצב כל כך רע, מדוע לא לנסות משהו אחר, אפילו אם אף פעם לא עשינו אותו? אולי זה כן יעזור? לא כדאי לפחות לנסות?